אתמול התגייס לצה"ל הבן האמצעי שלי. ואף על פי שיש לו פרופיל נמוך, והוא מיועד לתפקיד עורפי בעליל (בניגוד לאחיו הבכור, שהיה לוחם), אני מסתובב בתחושה קשה של מועקה. על גבול העקדה כמעט. הילד המתוק הזה, שאני מוסר לרשויות הצבא לתקופה של קרוב לשלוש שנים, היה תמיד ילד אחר. רגיש. מתקשה עם מסגרות וגו'. למעשה, מהרגע שבו התחיל להפגין את האישיות העצמאית שלו, אמא שלו ואני חוששים מפני הרגע שבו ילך לצבא. הרגע שהגיע עכשיו. החיבור הזה, בין ילד קצת אחר ומערכת היררכית נוקשה, שלא תמיד מסוגלת או מצליחה לגלות את הרגישות הנדרשת, מדיר שינה מעיניי.

ואז אני שואל את עצמי - למה בעצם. למה הוא, ועוד רבים שכמותו, חייבים להתגייס. התשובות האינסטינקטיביות ברורות לי לגמרי. ישראל עדיין חייבת צבא חזק. והצבא הזה מורכב, ברובו - באופן הגיוני ומוצדק - מבני 18. ואם ככה, למה שחלק ישרתו בצבא, ואחרים לא? באופן אישי, העיקרון הזה צרוב בי עמוק. אני נלחמתי על העלאת פרופיל כדי להיות חייל קרבי, ושירתי עד גיל 40 כצנחן במילואים. עצם הרעיון שבני גילי לא שירתו בצבא נראה לי תמיד מקומם ולא הוגן באופן קיצוני.

אבל היום, הרבה משום שאני אב לשלושה בנים, התחלתי להבין שהסיפור הזה מורכב בהרבה. כי המסגרת הצבאית לא מתאימה לכל אחד. והחיבור בין חיילים מסוימים והצבא גורם בעיקר נזק לחייל, בלי להביא תועלת אמיתית לצה"ל. אני מכיר כל כך הרבה אנשים חכמים, מוצלחים ואפילו פטריוטים, ששובצו בצבא לתפקידים שלא התאימו להם או הלמו את כישוריהם. והם חוו את התקופה הזו ככמעט מיותרת, ובמקרה הרע גם טראומטית. האם אפשר להצדיק את זה בעקרון השוויון, של - כולם חייבים לשאת בעול?

התשובה היא לא, משני טעמים. קודם כל, אפשר לשלוח בני 18 שלא מתאימים למסגרת הצבאית, לשירות לאומי. באין ספור תחומים. אין לי ספק שהם יוכלו לתרום שם למדינה הרבה יותר מאשר בתפקידים רבים בצבא. אפשר להעיר לי על כך, בצדק, ששירות לאומי הוא עדיין נוח בהרבה משירות צבאי, מה שפוגע בעקרון השוויון. התשובה צריכה להיות כלכלית. חיילים יתוגמלו יותר, באופן משמעותי. וזו גם התשובה לשאלה נוספת שמתעוררת לנוכח מה שכתבתי. הרי מישהו עדיין חייב להיות שקמיסט, אפסנאי וכו'. למה להשאיר את זה רק לחיילים שאין להם מספיק קשרים או כוח כדי להתחמק? ואני עונה - לתפקידים כאלה אפשר לשבץ אזרחים עובדי צה"ל, ולתגמל אותם בהתאם. שיהפכו לעבודה לכל דבר, לא לגזירת גורל עבור חיילים שהגיעו אליהם בטעות.

הטעם השני לכך שחובת הגיוס הכללי כבר אינה מחויבת המציאות הוא מה שקורה באמת בשטח. יותר ויותר צעירים מתחמקים משירות צבאי, בעיקר על רקע נפשי. גם הילד הפרטי שלי היה יכול להפוך לחלק מהסטטיסטיקה הזו, אבל הוא רצה להתגייס. הצבא, באופן מובן ומבורך, חושש מאוד מפני חיילים עם בעיות נפשיות, ובעיקר מפני התאבדויות. והחשש ההכרחי הזה יצר מנגנון שלם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים פרטיים, שיכולים לסדר כמעט לכל אחד - תמורת תשלום נאה - שחרור מצה"ל. צריך רק להשתמש במילים הנכונות, מעולם המונחים של האובדנות, והילד משוחרר. כך שבזמן שאני מנהל כאן דיון תיאורטי על שוויון, הוא לא קיים בפועל כבר מזמן. וזה מדויק לא רק לגבי השחרור מהצבא. אם נולדת להורים הנכונים, גדלת ביישוב הנכון ובורכת בקשרים הנכונים, הדרך שלך ליחידות בסגנון עדות 8200 או סיירת יוקרתית סלולה בהרבה.

ולחלופין, הסיכון שתיפול לתפקיד מנהלתי אפור נמוך משמעותית. ככה שהעיקרון הזה, של שוויון בנטל, הפך כבר מזמן למילים ריקות.
מה הפתרון? מצד אחד, כמו שכתבתי, הרחבה משמעותית של השירות הלאומי על חשבון הגיוס לצה"ל (ואגב, למה שצעיר ששוחרר מצה"ל בגלל בעיות נפשיות, למשל, לא יוכל לעשות שירות לאומי המתאים למידותיו?). ומהעבר השני, שדרוג משמעותי של שכר ותנאי השירות עבור אלה שכן מתגייסים