1. נחלצו לעזרתו
לעמיר פרץ יש זכויות רבות שקשורות בעשייתו הציבורית רבת־השנים. המרכזית שבהן היא התעקשותו כשר הביטחון ה־16 של מדינת ישראל לבצע את פרויקט כיפת ברזל, למרות ההתנגדות העזה בצה"ל, בחיל האוויר ובמשרד מבקר המדינה. מדובר באחד הפרויקטים היקרים בתולדות המדינה, שזכה גם למימון מכספי הסיוע האמריקאי, לאחר שהוכח כמציל חיים.
מפתחי כיפת ברזל זכו בפרס ישראל, אבל פרץ לא זכה מעולם בהתנצלות על הדה־לגיטימציה שנעשתה לו. הקידום שפרץ זכה לו לתפקיד שר הביטחון לא התקבל בקלות בציבור, מתנגדיו טענו שהוא חסר כישורים לתפקיד, והעריכו שפסגת שאיפותיו יכולה להסתכם בלא יותר מתפקיד שר החינוך. אבל פרץ מעולם לא ויתר, והוכיח שגם אזרח ללא רקע ביטחוני יכול להיות חתום על אחד מהישגיה הביטחוניים הבולטים של מדינת ישראל.
פרץ רצה להיות יו"ר התעשייה האווירית, והוא היה מועמדם לתפקיד של שר הביטחון בני גנץ ושר האוצר אביגדור ליברמן. אלא שהוועדה לבדיקת מינויים בשירות הציבורי פסלה את מינויו בשל זיקה פוליטית ומשום שהוא לא חבר בנבחרת הדירקטורים. לעזרתו של פרץ נחלץ היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שבדוח בן 77 עמודים הכשיר את המינוי, וקבע שהמינוי של פרץ "חריג ביותר", מה שאפשר לגנץ לחרוג מהחלטת הוועדה, מבלי שהדבר ייחשב בלתי סביר, ולהביא את האישור לממשלה.
זה לא סוד שכשהיועץ המשפטי רוצה, זה קורה. וכך נבחר פרץ לתפקיד, אף על פי שוועדת גילאור פסלה אותו. לו צעד כזה היה נעשה בידי ממשלה בראשות בנימין נתניהו, אמצעי התקשורת היו מזדרזים לדווח על שחיתות ציבורית וסיאוב שלטוני, ולא היו מפסיקים לגנות את הממשלה המושחתת על אובדן הדמוקרטיה. אבל כשצעד כזה נעשה על ידי ממשלה שהיא שעטנז פוליטי וזוכה למטרייה אווירית של היועמ"ש, המינוי עובר בשלום.
בשנת 2012 מינה יאיר לפיד, אז שר האוצר, את אורי יוגב לתפקיד יו"ר רשות החברות הממשלתיות ותבע ממנו לפעול להפסקת המינויים הפוליטיים בשירות הציבורי. לפיד לא אהב את מה שראה, ויוגב פעל להקמת "נבחרת הדירקטורים", שמאפשרת הליך תחרותי, שוויוני ופומבי לאיתור מועמדים איכותיים לדירקטוריונים בחברות ממשלתיות. ועדת גילאור פעלה על פי אמות המידה של נבחרת הדירקטורים, ופסלה את פרץ, תוך שהיא מציינת ש"ניסיונו של עמיר פרץ אינו מהותי דיו לחברה בעת הזו, על מנת לקבוע כי הוא נכנס כחריג".
לא ברור למה היועמ"ש לא פעל להכשיר במקביל גם את מינויה של עו"ד אמי פלמור, שהיא בעלת רקע משפטי מרשים, שנפסלה לכהן כיו"ר חברת החשמל. עו"ד פלמור, שלא ניתן להתעלם מקורות חייה המקצועיים המרשימים, הייתה מנכ"לית משרד המשפטים, יו"ר מועצת רואי החשבון, מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים, ושימשה בין השאר אחראית מטעם שרי המשפטים על משימות מיוחדות שקשורות לאיתור חיילי צה"ל הנעדרים ושחרור אסירים ביטחוניים לרשות הפלסטינית.
פלמור ראויה לא פחות מכל אלוף במילואים לשמש כיו"ר חברת החשמל, אך מינויה לא ייצא לפועל, אולי משום שהיא לא נאבקה כמו פרץ, וייתכן גם משום שלשרת האנרגיה קארין אלהרר אין בממשלה המשקל שיש לשרים ליברמן וגנץ. האם בגלל העובדה שלפיד עמד מאחורי היוזמה החשובה להקים את נבחרת הדירקטורים, השרה אלהרר לא העזה לנקוט מהלך שעלול לפגוע פוליטית ביו"ר מפלגתה? ייתכן מאוד.
2. כמו תגרנית בשוק
לא הופתעתי מהתנהלותה של ח"כ מירי רגב באולפן "פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח. אני מכיר את ההתנהלות הזאת היטב. כשהייתי עורך התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, התחילה רגב לראשונה את מופעי האימים שלה, שחצו את כל הגבולות.
היו עיתונאים במערכת התוכנית שחשבו שזה שואו נהדר שמביא רייטינג, אך אני חשבתי שזה לא יכול להימשך, ושוחחתי עם רגב על כך בתום אחד השידורים. הסברתי לה שנוצר קושי להמשיך להזמין אותה לתוכנית, משום שאף ח"כ לא מוכן לשבת לצדה בפאנל, ואם מופע האימים יימשך, היא לא תוזמן יותר, או לחלופין איאלץ לסגור לה את המיקרופון.
הבהרתי לה שלא מדובר בצנזורה על רקע פוליטי, אלא בהתנהלות לא ראויה, של צעקות שדומות לאלה של תגרנית בשוק, שלא עוברות את המסך. אמרתי לה שאין לי שום בעיה שתגיד את מה שהיא רוצה, אבל היא חייבת לעשות זאת בצורה מנומסת ותרבותית.
רגב האזינה בקשב לדבריי ולא התווכחה. כעבור שבועיים התקשר אליי מי שהיה הדובר שלה, והציע לי שרגב תבוא לאולפן. נעניתי לבקשתו לאחר שהתרשמתי שרגב הפנימה את הדברים. הדובר הציע שרגב תגיע לאולפן בחיפה, כיוון שהיא בצפון. נעניתי גם לבקשה הזאת, ושילבתי אותה באחד הפאנלים. הבטחתי לשאר המשתתפים שמה שהיה לא יהיה, משום שזה היה התנאי מצדם להשתתף בדיון.
אלא שבמהלך השידור רגב שכחה את הבטחתה. הדיון הפך שוב למופע צעקות, ושני ח"כים שהשתתפו בדיון איימו לעזוב את האולפן. זה היה השלב שבו הוריתי לאיש הסאונד באולפן המרכזי בירושלים לנתק את שידור הסאונד מהאולפן בחיפה. רגב נראתה על המסך, אבל קולה לא נשמע, מה שאפשר את המשך הדיון עד סופו.
נזכרתי בסיפור הזה כשצפיתי בעימות בין רגב למצליח, שבתחילתו הטיחה רגב במצליח, ללא כל סיבה, את האמירה "אני יודעת שאתם בשמאל מאוד סלחנים", והתכוונה בכך גם למצליח. רגב איננה יודעת מהן דעותיה של מצליח, והיא לא נלוותה אליה מעולם בעת הצבעותיה בקלפי. תפקידה העיתונאי של מצליח הוא להציג לרגב שאלות שנוגדות את דעתה, ובכך היא עושה את עבודתה. המשדר שבו מתארחת רגב איננו משדר תעמולה, והדברים שהיא אומרת כדי להאדיר את עצמה בעיני קהל בוחריה אינם ראויים לתוכנית הזאת.
נכון עשתה מצליח שהפסיקה את הדיון, והבהירה לציבור בשידור חי את הדברים. ערוץ 12 איננו ערוץ ממלכתי. הוא ערוץ מסחרי. גם כשמופע האימים התרחש בערוץ הראשון, הוא חצה את כל הגבולות. לכן נכון יהיה שכל עוד מירי רגב לא תתחייב להתנהל באולפן בדרך תרבותית וראויה, תימנע חברת החדשות מלהזמין אותה, או תדלל את הופעותיה ותזמין נציגים אחרים של הליכוד. אין לי שום טענה לדעותיה הפוליטיות של רגב, יש לי טענות קשות בנוגע לדרך שבה נאמרים הדברים.