נפל דבר בישראל. מדויק יותר והיסטרי פחות יהיה לומר שנפל דבר בביתי. עכשיו, כשהיא לקראת גיל 3, אפשר לציין באופן חד־משמעי שחלה תפנית מדאיגה באופיה של בתי הבכורה מיכאלה.
מיום שנולדה, הקטנה הייתה כרוכה סביבנו: זחלה בעקבות אמה ואביה, בלשה ועקבה נון־סטופ אחרי כל צעד שעשינו. עם הזמן התרגלנו לזה שברחבי הבית, בפינות הנידחות ביותר של מקום מגורינו, יש אח גדול, יותר נכון אחות גדולה, שעיניה פקוחות ואוזניה שומעות. במטבח, כשמבשלים ושוטפים כלים; על הספה, בזמן צפייה במשחק כדורגל; ואפילו בגיחה מהירה ומחושבת למקלחת ולשירותים. ידיים פיציות דופקות על קירות, נוקשות בדלתות וחושפות מקומות מסתור. מיכאלה בכל מקום. הלכה למעשה.
הפעמים שבהן הצלחנו להערים עליה ולחמוק מהבולשת הזעירה היו מעטות, והסתיימו כמעט תמיד בחטף וברגשות אשם. אם נעלמנו מהרדאר שלה למאית השנייה, מיד נשמע בכי קולני וקורע לב, שבלתי אפשרי לעמוד בפניו. תוך שניות היללות הזניקו אותנו בחזרה לקרבתה, אל חיבוק מלא אהבה, שלווה בהתנצלות על החוצפה האנושית והאגואיזם העלוב שדחף אותנו לבקש מעט פרטיות.
המונח האחרון, אם לומר את האמת, הלך לבלי שוב מהרגע שבו היא הגיחה לעולם. זה לא פשוט לקבל את הסטטוס החדש וחסר הפרטיות. בפועל, הכל מבוצע בחברותא: אוכלים, ישנים במשותף ונדרשים לתת דין וחשבון תמידי. אבל יש בזה גם משהו מנחם: הבדידות שפסעה לצדי לאורך שנים הסתיימה. בעולמי החדש תמיד מרגישים שיש מישהו שאכפת לו ממה שאני עושה. שהנני חשוב עבורו.
לאורך זמן רב חייתי בגפי, בלי להתחשב בזולת. החופש המשכר נארג לתוך בדידות שבסוף הפכה לכבדה על הנפש. היא זו שמכריעה אותנו, בין השאר, לחפש זוגיות. אומנם ההסתגלות לחיים כהורים הייתה מורכבת, אך בחלוף שלוש שנים השלמנו עם זה ואפילו למדנו ליהנות מכך שאנחנו כבר לעולם לא נהיה יותר רק שנינו.
השבוע, כאמור, התהפכו היוצרות. מלכת הביחד, זו שאינה יכולה להיות בלעדינו אפילו לאורך זמן של נשימה חפוזה, עשתה מהלך שהמם את כולנו. פתאום, בלי התרעה מוקדמת, היא גירשה את אמא שלה מחדרה. זה אירע כשהשתיים ישבו יחד ופטפטו. ואז, יש מאין, מיכאלה ביקשה להיות לבד. זוגתי החווירה. חטפה הלם. עוד לפני שהבינה מה היא נדרשה לעשות, הבת ההפכפכה הוסיפה לדרישה הקולית גם תנועת ידיים, ועוד דחיפה לא מאופקת ומעט קלגסית.
בבושת פנים זוגתי, מולידתה של מיכאלה, שהקיזה דם ודמעות כדי להפיח בה רוח חיים, יצאה מהמתחם והשאירה את המורדת לבד. השערורייה דווחה לי בשיחת טלפון עמוסה באמוציות. ״היא לא אוהבת אותנו יותר!״, קבעה נסערת, כשתחושת הבגידה נטענת בכל גופה. ״אחרי כל מה שעשינו עבורה, היא מגרשת אותי״, פסקה מיואשת. הרגעתי אותה והשבתי לה שאין מה לדאוג.
ברגעי לחץ, כדי לייצב את הספינה הרעועה, אני מתחזה לבעל ידע מעמיק בתחום. כפועל יוצא מכך ציינתי שזה חלק מהליך טבעי של התבגרות. עם זאת, במקביל רצו תסריטים מבוהלים בראשי, על היום שבו תנעל פיזית את החדר ואף הרהרתי באפשרות הגרועה מכל, שבוודאי תקרום עור וגידים מתישהו, על הרגע שבו מיכאלה תסתגר בפרטיותה עם בן זוג פוחז, ותותיר את הוריה מרוטים, ממודרים ומתוחים.
בערב, כשישבנו בסלון תוך שאנחנו שומרים על מרחק ביטחון ממנה ומנסים להבין אם אנחנו רצויים או לא, היא מצמצה לכיווננו, התיישבה לידי ואז במתיקות ממיסה ביקשה שאקרא לה סיפור בחדרה, ליד מיטתה. אף על פי שהייתי סחוט מעייפות ומלא בטרדות היומיום, זינקתי על ההצעה. הרגשתי כאדם שזכה בפרס המיליונים בלוטו. על המציאה הזו אסור לוותר בשום אופן. כי מי יודע, אולי מחר היא לא תרצה לדבר איתי בכלל. כך חולפת לה תהילת עולם.