"הכרתי כל ראש ממשלה היטב מאז גולדה מאיר, כולל גולדה מאיר", סיפר ג'ו ביידן בתחילת דצמבר. “במהלך מלחמת ששת הימים הייתה לי ההזדמנות לפגוש אותה. היא הזמינה אותי אליה מכיוון שעמדתי להיות איש הקשר בינה ובין המצרים בנושא תעלת סואץ. ישבתי מולה מעברו השני של שולחנה".


זאת מעשייה יפה וצבעונית שנועדה לזקר את גוו של הנשיא ולהעשיר את תיק הישגיו ומעשיו, כשהוא מניח את הרקורד שלו מול אזרחיו והתקשורת. מסוג עלילות של פיאור עצמי, כמו הילרי קלינטון שירו על המסוק שלה (לא ירו) והשדר בריאן וויליאמס שחטף אש באזור לוחמה (לא חטף והושעה מ־NBC). גולדה התמנתה לראש ממשלה עם מות לוי אשכול ב־1969 (שהיה ראש הממשלה בששת הימים); וביידן היה ב־67' סטודנט למשפטים ונבחר לסנאטור רק ב־1972.


זה אינו עניין מהותי לעסוק בו בדרך לציון שנה לכהונת ביידן כנשיא; אבל כאשר אפילו הדמוקרטים, ובעיקר הם, מסתובבים שפופי מורל ומכורכמי פנים נוכח התחושה הלגיטימית שהם עלולים לאבד בבחירות האמצע בשנה הבאה את הסנאט או את בית הנבחרים ואולי את שניהם, הנטייה לבחון את ניפוח והעפת הבלופים השקופים האלה הופכת לצרימה מיותרת המלווה את הדכדוך.

דונלד טראמפ שבר שיאים עם אלפי שקרים מכוונים ומסוכנים, כולל ההבטחה שעם בוא האביב קוביד־19 יתפוגג (“פופ!") כלא היה. גם בגלל הבוז הלועג שלו לאמת כתכונה נשיאותית החליפו אותו בביידן. לכן “פגישתי עם גולדה" הוא הקפצת שרירים מיותרת. למי שמודאגים ממצבו הקוגניטיבי של ביידן, דעיכה מנטלית אינה בהכרח היכולת לספר סיפורים שלא היו.

 דונלד טראמפ (צילום: רויטרס) דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)


המומחים משתאים כיצד נשיא שבמשך פחות משנה הוריד את האבטלה לפחות מ־5%, שמספרי התעסוקה שלו חסרי תקדים, צמיחת המשק פנומנלית, שחיסן את אמריקה נגד קוביד־19 כמעט במהירות שהבטיח, שהעביר חוק תשתיות בהיקף שאליו שאפו נשיאים רבים לפניו, נלחם על הורדת מחירי תרופות, ביטוח רפואי זול יותר, תנאים סוציאליים לעובדים, חזרה להסכם פריז בנושא האקלים וניסיון לחדש הבנה עם האיראנים, נראה לאמריקאים כזקן נטול כריזמה, בעל קול ישנוני וסיפורים החוזרים על עצמם, הפונה לאומה פעמים רבות מדי, מפיל עליה תרדמה והפך בן ערובה של סנאטור דמוקרטי אחד החוסם את התפנית המהפכנית “לבנות אמריקה טובה יותר" (BBB).


האמת היא שנשיאים סובלים או נהנים ממה שהורישו להם קודמיהם. חלק ניכר מהקדנציה הראשונה שלהם הם נוסעים על הדלק שמילא במכל מי שגר בבית הלבן לפניהם. גם אם הלה היה כרוז קרנבלים רעשני, שונא אדם, מתעב מיעוטים, שאמר ועשה דברים שהדעת לא סובלת ובעיקר ניסר בקולו הדוחה ומיקד את בעיותיה של אמריקה באישיותו, עלבונו ורווחתו. הוא השאיר חיסון אך לא תשתית להפיץ אותו.

הוא התחנף לרוסיה וסין, אך מנע עימות איתן. הבורסה שברה את התקרה. הוא לא הוחלף בגלל הישגיו המעטים אלא משום שאמריקה לא יכלה לשאת יותר את טרטור הקומפרסור הבלתי פוסק והדברים הבלתי נסבלים שנפלו מפיו.


אפשר לטעון שטראמפ השאיר לביידן את לו"ז הנסיגה מאפגניסטן. אבל ביידן לא היה חייב להפוך את המשימה שהתאימה להשקפת עולמו לפיאסקו קטלני מביך לעיני העולם. אמריקאים שונאים פדיחות בענייני חוץ שחושפות אותם, פעם אחר פעם, כמי שלעולם אינם מוכנים ותמיד מופתעים מהיקף המשימה ועוצמת ההתנגדות. הפומביות הזאת פוגעת בתפיסתם את עצמם ושם נולדה בדלנותם ההיסטורית.


לאמריקאים של הדור הזה אין את הנחישות, אורך הרוח וההבנה שעל נגיף קטלני לא משליכים פצצת גרעין, וזה מתסכל אותם. לקח זמן רב עד שמספרי התחלואה והתמותה נקלטו בתודעה, אבל אחרי שהנשיא הקודם הוליך אותם שולל במשך שנה ויותר וגם עשה עצמו תומך בהתנגדותם לסגרים, פגיעה במקומות עבודה והיה נער הפוסטר של חיים ללא מסיכה על חוד התער, בא ביידן עם תוכנית חיסונים אפקטיבית.


מכיוון שנכשל בתיווך הצורך לשנס מותניים ולהתאחד כאומה רצינית עם יעד אחד, ירש ביידן התפלגות פוליטית אלימה בנושא המגיפה. זה דיסוננס שצרימתו מבהילה וחסרת אחריות; לרוץ עם בוסטרים שלופים כאשר 60 מיליון אזרחים בערך הכריזו שאינם מתכוונים להתחסן. כך נראית כניעה קולקטיבית. עייפות החומר והפניית אצבע מאשימה לנשיא שאין במנעד הנפשי שלו יכולת שכנוע אפקטיבית או כוח אמיתי לשווק את הצלחותיו.


קוביד־19 הוא מטרה נעה שמצליחה לבלבל מומחים ומדענים. קל וחומר נשיא שאין לו הבנה עמוקה בנושא. להאשים את ביידן בקוביד־19 כדרך חיים זה כמו להאשים אותו בצונאמי או ברעידת אדמה. הוא היה צריך לשים רסן על הרשויות המקצועיות כדי שלא יבלבלו את אמריקה  בהנחיות יומיות סותרות ולא ידברו בארבעה קולות. ביידן היה חייב להיזהר מלומר אמירות לא בדוקות לפניהם אבל הוא עשה את מיטבו, בהשוואה לקודמו, כדי לרסן את המחלה. אין לו כלים להכריח חזית סירוב חיסונית להתחסן. כאשר הטיל מנדטים, קובלנות משפטיות חסמו אותו. טראמפ הלך והניח לביידן לנהל מלחמת מאסף מאחור.  


“נשיאים מקבלים יותר קרדיט מאשר מגיע להם כאשר הכל מתנהל היטב ויותר מדי אשמה כאשר המצב גרוע", אומר אחד מיועציו הכלכליים לשעבר של אובמה. “ביידן ירש כלכלה שהוא לא בנה, שנפגעה במגיפה שהוא לא התחיל. הוא הפיץ חיסון שהוא לא פיתח, והקמפיין שתכנן נתקל בהתנגדות עזה שלא הייתה בשליטתו. אחר כך הגיעה מוטציה של הנגיף שהוא לא הזמין, שהעונש עליה היה פקק בשרשרת ההפצה שנגרם על ידי הסקטור הפרטי שלא היה בשליטתו וחברות הובלה שאינן שלו עם מחסור בנהגי משאיות ופקקים בנמלים".

זה תמיד מפתה לדבר על כוחו של הנשיא ויכולת הניווט שלו, אבל לביידן אין שליטה בווריאנטים, באספקה, בשוקי האנרגיה העולמיים. אין ספק שאם הכוחות האימתניים האלה לא ירפו, הדמוקרטים יחטפו ב־2022.


פריד זקריה כינה את ביידן ב"וושינגטון פוסט" “נשיא מקרי". נימוקיו: ביידן נבחר ללא כל קשר לפופולריות האישית שלו. הוא נבחר משום שברק אובמה מינה אותו לסגן נשיא למשך שמונה שנים והיה אחראי (יחד עם ביידן) להפצת המיתוס בדבר סגנותו האיכותית שתרמה כל כך לנשיא; ובגלל דונלד טראמפ. זקריה מתעקש להזכיר שביידן רץ לנשיאות פעמיים קודם לכן ונכשל. זה קטנוני ולא מצטבר לעדות עליו. אדם טוב לעת אחת ולא לכולן, והוא אינו היחיד שהתמודד יותר מפעם אחת.
                                             


יותר מכל רצתה אמריקה להחליף את טראמפ. פחות היה חשוב לה מי יהיה האיש. ביידן לא שרד את הפריימריז הדמוקרטיים בגלל הכריזמה המבריקה שלו או יכולתו הרטורית. הוא שרד מקצה קולני ואחיד למדי בזכות היותו זקן השבט, יורש העצר של נשיא אהוד ומישהו שניתן היה להאמין שלא יתרסק כמו הילרי קלינטון. ספק אם הבוחרים התעמקו במצע הבחירות שלו, אבל היו בו כמה נקודות חשובות, וביידן השמיע את הקולות הנכונים.


בכל פעם שבה הופיע ולא התרסק ופונה מהבמה על אלונקה, התחזקה התחושה שהוא יכול לנצח או לפחות לנסות. לכן הלוחמה הפסיכולוגית נגדו הייתה בעניין גילו, כשירותו המנטלית, גמגומו ונטייתו לפלוט שטויות. כאשר צלח את המבחנים הקשים, כולל העימותים עם טראמפ, נשמעה צפירת הרגעה. הוא לא הפך אהוד יותר; הוא הפך לסוס עם פוטנציאל לנצח.


“השובב מסקרנטון" הוא כעת הנשיא, ועקומת הפופולריות היורדת שלו אינה עדות לאופן שבו הוא עושה את תפקידו אלא לפנומן מוזר. ברגע שהחיים הפוליטיים באמריקה שבו למראית עין של נורמליות והבית הלבן מתנהל כמקום שיש בו מבוגר אחראי, התפתח אצל אמריקאים רבים סוג של געגוע לארבע השנים החולפות של מיגרנה.


לפעמים לא די רק לעשות את העבודה, צריך גם להיראות ולהישמע כמי שמכוון את האירועים. חלקם עדיין עגומים, אבל ביידן אינו מצליח לתבוע אבהות על הישגיו. הם ידועים, גלויים לעין גם אם עדיין לא אפקטיביים, אך ביידן הוא כמאמן שאין לו חלק בעובדה שהקבוצה שלו לקחה אליפות.
כאשר נכנס ביידן לבית הלבן, נאמר עליו שהסגנון שלו הוא “שלווה נחושה". למרות המזג המתפרץ שלו לעתים, הוא בא לעבוד בשקט, להצעיד את אמריקה לעתיד שהוא מאחל לה, להושיט יד לשיתוף פעולה עם “חבריו הרפובליקנים" שמזמן אינם חבריו אלא חבורת מחסלים שקטים כמו לחץ דם גבוה.

התקווה שהצוות שלו יגהר לילות כימים מעל השולחנות ויעשה את מיטבו כדי לשפר את מצבו בתודעה הייתה שגויה. אחרי ארבע שנים רועשות, שקט תעשייתי אינו מספיק. טענה נוספת כלפי ביידן מתייחסת לבחירתו להתעלם מהתקשורת. זה תמיד רעיון רע.


ביידן נמצא הרבה על המסך, אבל לרוב בנסיבות שהוא מזמן. הוא מתרוצץ באמריקה ומנסה לעשות נפשות לחיסונים ולשווק את תוכניתו הכלכלית הגדולה. אבל ההופעות הללו, חיוורות בדרך כלל בתזמון מפתיע שאינו מתייחס לצפיית שיא, הפכו לסוג של ניסור מונוטוני של נשיא שהפך כמעט שקוף בחזותו ולא היה מזהה כריזמה גם אם הייתה נופלת עליו.


ביידן התראיין עשר פעמים בלבד אחד מול אחד - ביחידת זמן דומה העניק אובמה 131 ראיונות וטראמפ 57. ביידן שוגה בהחלטה הזאת. אתה חייב לעשות עבודה טובה וגם לרוץ לטקס קבלת המדליות. החשד שהוא מעדיף לא להניח למראיינים לדחוק אותו לפינה או חושש מפליטות פה שלאחריהן צריך לנקות ימים, הופך אותו ללא נגיש.


קסמי האג'נדה של ביידן היו משניים בלבד למשיכה של אישיותו הרגועה שאינה נוטה לטלטלות ולדרמות אחרי שטראמפ התיש את הבוחרים בצורך הבלתי נדלה שלו בתשומת לב. חלק מהתכונות שעזרו לביידן לזכות בנשיאות - היעדר הבומבסטיות, התנזרותו מדרמה והגישה המדודה, השקטה ולעתים מגמגמת שלו לתפקיד - הן שעומדות כעת בדרכו לתקשר בצורה אפקטיבית. ולא משום שאינו מדבר. הוא מדבר אוטוסטרדה, יותר כביש דו־מסלולי, בנאומים רבים ואנמיים מדי.


הוא פוליטיקאי שמזהה את הרגע אבל אינו מרים את קולו ודופק את המסמר בראשו. קשה להלהיב את המאזינים אחרי שאמרת שלוש פעמים את המילה תשתית. אין לו האינטלקט החקרני המדוד של אובמה; לא הקריצה הערמומית של קלינטון ולא קולו המתנגן ורב־ההבעה של פרנקלין רוזוולט, שנשמע כמו מי שחיכו היה קפוא ממרטיני. ביידן לא מנפיק חדשות כשהוא מדבר. אין לו עניין להתנפץ על גלי דרמה. בדרך כלל הוא איש פשרות ומחפש עדיין שיתוף פעולה בין שתי המפלגות, כאשר השנייה - כפי שיודע כל ילד - יצאה מדעתה.


 כמי שניתר משמחה כאשר הרשתות הכריזו על ניצחונו בנובמבר שעבר, אני מודע לסוג הקסם והמשיכה שהקרינה פשטות הליכותיו, התנהלותו הנורמטיבית, סירובו להשליך רפש ואנושיותו.


הוא הסתכן וחילק עם שומעיו את סיפורו הטרגי האישי. הקשיש הסימפטי איבד אישה וילדה בתאונת דרכים ובנו מת מסרטן. על פי תסריט אחד היה עליו לשבת במוסד סיעודי ולמלמל על מר גורלו, אבל הוא קם מאבלו פעם אחר פעם ומצא את הנחישות להתמודד לנשיאות. הוא נשיא שאומר אמת כאשר הוא שב ומזדהה עם אמריקאים קשי יום. לפעמים נדמה שאינו עושה את החיבור ההכרחי בין הקושי שלהם ובין אחריותו לטפל בו. אבל גם זה לא ממש מדויק; הוא מזהה היטב ומנסה להביא את השינוי, אבל אין לו יכולת אמיתית להראות את המאמץ הגדול שהוא משקיע. בעיקר משום שאינו איש מדנים.


אף אחד לא מכחיש; האמפתיה עדיין שם. אבל המעבר של ביידן מדיבורים למעשים מחמיץ את הקהל שלו. גם משום שמתגנבים לחייו נתונים כואבים כמו אינפלציה דוהרת, מחירי דלק גבוהים (שכבר מתחילים לרדת), אפילו טינה אישית כלפיו משום שאומיקרון הרס חג מולד נוסף, התחלואה עולה וחוסר היכולת שלו להשלים את המהלך הקיומי־כלכלי הגדול שלו.


ביידן מתייחס פעמיים בשבוע לתחלואים שאינם מניחים לאמריקה לצאת מתחושת המצור, אבל הוא מדבר עליהם בלי להתפתל מכאב או לדפוק על הדוכן. יש לו קול, אינטונציה ותו אחד שאין להם מוזיקה. לא ראפ ולא מוצרט. הוא ממלמל את עצמו למוות תוך שהוא מביט במצלמה ומנסה בדיחות שחוקות. להיות חלק מעולם שבו יכולתו הדרמטית של מנהיג חשובה יותר ממעשיו זה להיות חלק מתבוסה. בסופו של דבר מעדיפים הקליינטים את הנבל.

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)


בעוד טראמפ לא היה מסוגל להעביר גרם אחד של אמפתיה,  להשתתף בצער או להתנצל, ביידן עושה כל זאת מתך שינה. אבל אין לו כל יכולת לשווק חזון או להיות החלילן המוביל אומה אל עתיד טוב יותר. ביידן רואה את שליחותו בבהירות ממוקדת, במלוא מורכבותה והמשאבים שהיא צורכת. הוא פרגמטי במידה קרובה מדי לשעמום למי שרוצים לשמוע ממנו אמירות לוהבות ורעם תופים בהסתערות על גבעה, חשופים לרוב לעובדות הקשות שיש בהן סוג של נהי אם אינך מסוגל לראות מעבר להן.


הישגים נדירים והתגברות על קשיים עכשוויים נמצאים בהישג ידו של ביידן. כך או אחרת הוא יעבור בסנאט את BBB; קוביד־19 ימשיך וישנה צורה עד שיהפוך לחלק מחיינו כווירוס שנלמד לחיות איתו ונחוסן נגדו תדירות; האינפלציה תיעצר; הפלונטר של שרשרת השינוע ייפתח; בינתיים העמיד ביידן את ולדימיר פוטין במקומו והבהיר לו את מחיר הפלישה לאוקראינה. ולא, הוא לא מתכוון להתערב צבאית. הוא הטיל סנקציות על משחקי החורף בסין והוא אינו מתכוון ללטף את ראשה של ישראל.


מכיוון שבהגדרה הוא כנראה נשיא של קדנציה אחת, אסור היה לו להכריז שיתמודד על קדנציה נוספת לפני שראש הגשר שלו קנה אחיזה. הוא היה צריך להשאיר שדה פתוח לכ־14 מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ב־2024. אם יהיה מצבו הבריאותי שפיר והישגיו גדולים, הוא יכול לנסות להיות הנשיא הזקן ביותר בתולדות אמריקה. זה נראה לא ריאלי במובנים רבים.


גם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות את הטרגדיה האמריקאית. המהות אינה העיקר, אלא החזות. אין יותר סבלנות למהלכים גדולים כפי שלמדנו מההיסטוריה. הצרכים, כמו האכזבה, מיידיים, ואם הנשיא אינו עומד בהם, ייערף ראשו. יש ניסיון שיטתי למחוק את ההישגים שנקנו כאן בדם ובעמל רב. שוויון זכויות, הזכות להפלות, חופש ההצבעה, התנהלות קורקטית של פוליטיקאים, לחימה באלימות ובפשע. בארבע השנים שניתנו לו היה יכול ג'ו ביידן להשאיר טביעת רגל גדולה. בבחינת צעד גדול לאדם ולאנושות. במקום זאת ירדה אמריקה לשוליים. היא מעורבת בתאונת שרשרת.


ביידן אינו צריך להיות נשיא “גדול". הוא צריך לממש את תוכניותיו השאפתניות והנחוצות, אבל הוא פועל בוואקום שבו המפלגה היריבה תעשה הכל כדי לעצור אותו, ומפלגתו שלו תנהל קרב חתולים עד התבוסה. בגילו המופלג לא נצליח לתקן את הקלקולים שלו. לא נהפוך אותו ל־JFK והוא לא יהיה שרמנטי כמו רייגן. צריך להניח לו להיות ג'ו ביידן שהוא ביסודו פוליטיקאי הגון וחפץ בטוב. הבעיה אינה רק סך כל מגבלותיו אלא גם העובדה שאמריקה היא אומה שכמחציתה ירדה מהפסים. אם זה בסירובה להתחסן, אמונתה בשקר הגדול שטראמפ ניצח או בעלבונות המוטחים בביידן (“Let's Go Brandon").


ווינסטון צ'רצ'יל, שלכל הדעות היה נרקיסיסט וכחן ושיכור, הוביל את אנגליה דרך השנים הקשות של מלחמת העולם השנייה והודח מיד אחריה. יש מנהיגים של שליחות אחת. ביידן הוא מנהיג כזה. אם יניחו לו, הוא יעשה את העבודה ואפילו לא יישאר לפדות דיבידנדים. זאת תהיה טרגדיה להחמיץ אותו ואת רצונו הטוב.