לפעמים כשהמיינסטרים הופך ללא שפוי, רצוי לצאת מדי פעם מגבולותיו ולו רק כדי להיווכח שמקומות שמוגדרים על ידינו כנפיצים הם אלטרנטיבה טובה. כך, כדי להרגיע את עצביי, שהצליחו לעלות על גדותיהם בבועה התל אביבית בעיצומו של הגל החמישי, החלטתי לנסוע, בפעם המי יודע כמה, לאי־שם.
פגישת עבודה מתואמת מראש הובילה אותי להר חברון, אזור ששתי הדרכים המובילות אליו נפיצות, כל אחת בדרכה. הדילמה הייתה אם לנסוע בדרך הקצרה יותר ולהסתכן בפרעות באזור הדרום או לקחת את הצ'אנס ולחצות שני מחסומים לכיוון תחומי הרשות הפלסטינית, אבל להתנחם בעובדה ששם לפחות מדובר בשטח מאובטח בחלקו.
בחרנו בדרך השנייה. לפעמים בן אדם צריך לקבל החלטות גורליות על חייו ולא לסמוך על המשטרה שתמנע מכלי רכב אקראיים שנוסעים בדרום המדינה לחטוף אבנים. ואולי אדם גם לא ממש צריך לסמוך על הצבא, אלא על המזל ולהאמין שרוב האזרחים שעוברים באותם מחסומים הם בני אדם טובים ופשוטים, שבסך הכל יוצאים לעבודתם מדי בוקר.
להיות ישראלי זה לחשוב על הדברים הללו בכל רגע נתון, לא משנה מהי מערכת האמונות שלך, ומה אתה חושב שנכון שיהיה. בסופו של דבר, עם דעה פוליטית לא חוזרים הביתה בשלום.
אם יש משהו שהמגיפה לימדה אותי, הוא ניהול סיכונים. ותכלס, מול כל סוכני התבהלה הנלוזים שצועקים עליי מדי ערב בטלוויזיה ומנסים לאיים עליי עם גל חמישי שיהרוג את צאצאיי שעוד לא נולדו, שום דבר כבר לא מפחיד אותי יותר. אני מעדיפה לנסוע לבד במשך 20 דקות בשטחי הרשות הפלסטינית רק כדי שפאנל המומחים יסתום כבר את הפה.
לא היו פקקים כמעט, כפי שצפה הנהג שלנו עוד כשיצאנו מאזור תל אביב. "חצי מדינה בבידוד", הוא אמר. זה מטורלל, אבל גם מצוין לכל מי שצריך לנסוע רחוק ונמאס לו ללחוץ פול גז בניוטרל. אלא שאז צרה אחרת הזכירה לנו שאולי בכל זאת אנחנו עלולים להיתקע בפקק בגלל הילולת הבאבא סאלי שתוכננה להתקיים באותו היום. מיטב המוחות ומומחי הכבישים החליטו לזנוח את ווייז ולחפש דרכי מילוט במקרה הצורך.
הכבישים של אזור מדבר יהודה בואכה הר חברון היו ריקים מאדם. מדהים איך מקום כל כך פסטורלי יכול לטמון בחובו בעבוע של אדמה כועסת. כשחוצים את המחסום השני, אפשר לחוש את המתח באוויר, שגם מרוב קור אפשר לחתוך אותו בסכין. אני תמיד יושבת דרוכה בנסיעות האלה, אבל לא הפעם. נשענתי לאחור, פתחתי את החלון, ונשמתי ללא מסיכה את האוויר הצלול ואת השקט, גם הוא רק לכאורה.
בקצה השני של הנסיעה חיכה לנו יין. תמיד כשאני מגיעה למקומות רחוקים מהציוויליזציה, אני תוהה אם יכולתי לגור שם ולו באופן זמני, כדי לברוח מהבלי העולם. אני אומנם לא צופה בטלוויזיה, אבל לא מצליחה באמת להתחמק מהחדשות. וחוץ מזה, בישראל אם נברח רחוק מדי, נגיע כנראה לעזה. זה לא נראה פתרון טוב, אף שיש הרבה טוקבקיסטים שתמיד שמחים לשלוח אותי לשם.
בדרך חזרה, באזור נתיבות, עמדו בטור הנגדי מכוניות וכמעט לא זזו. הילולה. איזה כיף להם שהם מתעקשים להמשיך במסורת. אם פעם הייתי מתרגזת מהדברים הללו מבחינה אפידמיולוגית, כיום אני חוזרת בי. אין לי אלא להעריץ ולהעריך את ההתעקשות הזאת, להמשיך את החיים כסדרם. אין לי אלא להוריד בפני אחיי החרדים את הכובע, על כך שהם שומרים על האוטונומיה שלהם, על כך שהם שמים את החינוך בראש מעיניהם, על כך שהשפיות ובריאות הציבור שלהם עומדות לפני כל הנחיה שהיא.
אפשר להעביר ביקורת על מנהיגים מושחתים מפה ועד הודעה חדשה. אבל את זה יש גם אצלם וגם אצלנו. האמת היא - ואני מסתכנת כאן בתיאוריה שעשויה להפוך בעיני מכריי כאישוש לכך שהשתבשה עליי דעתי - שבעידן שבו המיינסטרים יצא מדעתו ולפי התנהלות מדינת ישראל כיום, אני מתחילה לתהות אם המקום הכי שפוי לברוח אליו הוא בני ברק או, תחזיקו חזק, מאה שערים. לא מתוך חזרה בתשובה כמובן, סתם כדי לתפוס שם לרגע קט מקלט מדיני.