ט”ו בשבט שחל היום הוא ראש השנה לאילנות, אבל מאז 1949 הוא גם יום הולדתה של כנסת ישראל. ביום זה כונסה לראשונה הכנסת הראשונה, ומאז נהוג לציין יום זה בכנסת בחגיגיות, כיאה למי שחוגג יום הולדת. ואיך חוגגים? מאחדים בין ט”ו בשבט המקורי לבין ט”ו בשבט של בית המחוקקים – בנטיעות עצים על ידי חברי הכנסת. אני זוכר מבצע נטיעות כאלה, כשהייתי תקופת מה אחד מנבחרי העם. את הנטיעות אז, בשנת 1996, עשינו ביער הכנסת במורדות הר הצופים. אני מקווה שהעץ שנטעתי עודנו נטוע, מקומו מובטח לו בלי בחירות ובלי פריימריז.
כנסת באה וכנסת הולכת, ממשלה נופלת וממשלה אחרת קמה, והעצים שנשתלו לפני חצי יובל שנים, ככל הנראה צמחו והעמיקו את אחיזתם בקרקע ארצנו.
שלא כמו העצים, יושבי המשכן – וכוונתי לחברי הכנסת – זמנם קצוב. יש מי שמכהן חצי שנה ויש מי שנטוע שם 20 שנה ויותר. ועדיין חבר הכנסת איננו עץ השדה. העצים הנטועים סביב משכן הכנסת כבר ראו מאות חברי כנסת שצנחו, כלומר פרשו או הודחו, והעצים סביב עודם זקופים. למעלה מאלף איש ואישה כיהנו ב־24 הכנסות עד כה, שחלקן לא מילאו ימיהן, כלומר התפזרו בטרם תמה הקדנציה בת ארבע השנים. ועדיין מספר הכנסות נמוך ממספר הממשלות שכיהנו עד כה – 36. זוהי חולשת הרשות המבצעת, תוצאת ריבוי המפלגות והסיעות.
תוכו של המשכן אינו כברו. מבחוץ, ממרפסת המשכן, נשקפת פנורמה של ירושלים במלוא יופייה. במזרח - השכונות על גגות הרעפים שלהן, שבתיהן עדיין לא הומרו במגדלים מתנשאים, שומרות בינתיים על צביונן מאז החלה להיבנות העיר שמחוץ לחומות. זוהי ירושלים של מטה, העממית, התמימה, החיה את יומה, שטרודה בעיקר בענייני קיום, לימוד ותפילות. לא כן במשכן פנימה. שם תזזית של עסקנים, שתדלנים, יועצים, עוזרים, וכמובן חברי כנסת ושרים. מתרוצצים אנה ואנה, במסדרונות, בין הקומות, אל המזנון וממנו. כולם טרודים, רוחשים מזימות, רוקמים עסקאות ודילים, מתחמנים. לא מומלץ לעדיני נפש, בעלי לב חלש או עור דק.
אבל בל אובן שלא כהלכה: כאן נקבעים סדרי חיינו, כאן מתבצעת החקיקה שקובעת את האסור והמותר בחיי היומיום של המדינה ואזרחיה, על פי מאזן הכוחות בין שני המחנות, קואליציה ואופוזיציה. כאן מבוקרת הממשלה. כאן נושאים הנבחרים את נאומיהם חוצבי הלהבות, לרוב לפני אולם כמעט ריק, אבל מה זה חשוב? העיקר שיש שידור ישיר בערוץ הכנסת.
המליאה היא זירה להתגוששות מילולית, פוליטית, כאשר באופן טבעי אנשי האופוזיציה מנגחים את נציגי השלטון, חושפים מחדלים, מעלים סוגיות, מנסים להביך את השרים. בכנסת הנוכחית אין מסתפקים בהנמקות ובביקורת עניינית בלבד. הטונים עלו מעלה, השפה ירדה מטה. לא שגידופים, עלבונות, קריאות והפרעות לא היו בעבר. היו ימים שהיריבות בין הספסלים הניבה מחזות הזויים, התכתשויות מילוליות, טונים צורמים, אבל הפעם דומה שההתבטאות וההתלהמות של כמה מחברי הכנסת צנחו נמוך מדי. כך צנח מעמדה של הכנסת בעיני הציבור.
היום, ביום הולדת הכנסת, בניגוד לעבר, לא יתקיימו נטיעות של חברי כנסת, והסיבה כפולה: שמיטה וקורונה. בשנת שמיטה אין שותלים, והאומיקרון רק מחריף את התחלואה. גם ככה הכנסת מתפקדת במגבלות מסוימות עקב המגיפה. יפה על כן עשה יו”ר הכנסת מיקי לוי, שיזם אירוע שונה ומעניין – השקת תערוכה בין כותלי המשכן תחת הכותרת: “מגוון דעות – כנסת אחת”. במסגרתה יוצגו לעין כל התבטאויות של ארבעה אישים מהעבר, בזכות חשיבות האחדות והיחס המכבד לזולת: זאב ז’בוטינסקי ומנחם בגין, דוד בן־גוריון ויצחק רבין. שניים מכל מחנה.
מהם רק הראשון, ז’בוטינסקי, לא חי במדינה ולכן גם לא שירת בכנסת ישראל, אבל הניף את נס ההדר, חופש הביטוי, חירות האדם, שוויון זכויות לכל, שקיווה כי יהיו נחלת המדינה היהודית שאותה לא זכה לראות אלא בעיני רוחו. ערכים שאנו כה זקוקים להם בחיים הציבוריים שלנו, במיוחד כאשר אויבינו מרימים ראש, אזרחים ערבים מתפרעים ובדואים בנגב עוקרים שתילים רכים.
רק באחדות ובכיבוד הזולת כוחנו – זה המסר שיצא היום ממשכן הכנסת ביום הולדתה. מסר חשוב לימים הקרובים, כאשר אנו נמצאים על סף תהפוכות פוליטיות רבות משמעות, אם אכן תיחתם העסקה האומללה שתחלץ את בנימין נתניהו מהמשך המשפט, אולי גם מעבודות שירות, אך גם מהזירה הפוליטית. הזעזועים הצפויים בממשלה מצד אחד ובתוך הליכוד מצד שני - אינם מבשרים לנו ימים של פוליטיקה רגועה.