זה היה צפוי, לטעמי, למן יום הולדתה של הממשלה הנוכחית. החיבור המלאכותי בין מרכיביה נראה למתבונן מהצד, כמוני, כמעט ביזארי. שלא לדבר על אי־הנורמליות שבהצבת אדם שאין לו תמיכה ציבורית רחבה בראשה.
מכל מקום, כך או אחרת, נראה לי שהפארסה הזאת הולכת להגיע לסוף דרכה. והלקח צריך להילמד: כשלמרכיביה של קואליציה אין אפילו שמץ של נושא שעליו הם יכולים להסכים, להוציא שנאה לראש הממשלה היוצא, אין מקום לבניית תשתית שלטונית.
אבל כעת השאלה היא כיצד הממשלה תוציא את ימיה, בדרך של קבלת חוק המורה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות או בדרך של הקמת ממשלה אלטרנטיבית בתמיכתו של הרכב קואליציוני אחר. האלטרנטיבה השנייה תחייב, ללא ספק, כמה וכמה חברי כנסת לעשות סיבוב פרסה.
כלומר, לומר לחבריהם בממשלה שתמה דרכם המשותפת, ולחבור לאלה שעד כה הם סלדו מהם. עם זאת, יכול להיות שלחלק מהם יהיה קשה לבלוע את מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש, והם ידרשו להחליפו, מה שלהערכתי יוביל לביטול האופציה של הקמת ממשלה אלטרנטיבית.
כך או כך, שתי האופציות לא ממש מלבבות, ולכן חשבתי שיש לשקול עוד אפשרות. לא רבים רוצים בה, אבל היא יכולה ליצור שפיות ויציבות פוליטית. איני יודע אם יש היתכנות פוליטית לשינוי שיטת המשטר, אבל לדעתי זאת הדרך היחידה להחזיר את המערכת הפוליטית שלנו למצב נורמלי. אין אחרת.
ראשית, צריך לקבוע בחוק שראש הממשלה יהיה מי שעומד בראש המפלגה שזכתה במרב המנדטים. הוא יכהן בתפקיד זה במשך כל תקופת הקדנציה, מה שימנע תופעות שראינו ערב הקמת הממשלה הנוכחית. לא נראה קומבינות שהופכות את ההליך הדמוקרטי לחוכא ואטלולא.
אבל בכך לא סגי. התיקון הנוסף צריך להיות בדרך שבה נבחרים חברי הכנסת. נדמה לי שאין מדינה בעולם המערבי שבה נבחרים חברי הרשות המחוקקת באותה שיטה שבה רבים מהם נבחרים אצלנו. יש ראש, ומאחוריו משתרכים כמה וכמה פיונים שנאמנותם היא אך ורק למי שהציב אותם ברשימתו. על פי מצוותו הם מצביעים, ומי שסוטה מהשורה מוציא את עצמו בבחירות הבאות מחוץ לרשימה. זאת אינה דמוקרטיה. זאת, לכל היותר, שיטה המזכירה את תלותם של הווסלים באפנדי שמעסיק אותם.
יכול להיות שהדרישה לשנות את הדרך שבה נבחרים חברי הכנסת היא נאיבית, בהתחשב בקיטוב ההולך וגובר בחברה שלנו, אבל לי נדמה שצריך למצוא דרך שבה נציגי הציבור נבחרים בידי האזרחים, ולא בידי מייסד הרשימה או אפילו בפריימריז פנימיים. חלוקת המדינה ל־120 אזורי בחירה, שבהם תושבי כל אזור בוחרים בנציגם לבית הנבחרים, היא השיטה הנהוגה בארצות מתוקנות. שיטה זאת גם תעשה צדק עם מיליוני אזרחים שלא ממש מיוצגים כעת.
דא עקא, הסיכוי שהשינויים המוצעים ימצאו אוזן קשבת בקרב האליטות הפריווילגיות לא ממש טוב, מפני שהשיטה הקיימת משרתת אותן להפליא – מה שישאיר אותנו עם אין־ספור מערכות בחירות לא מוכרעות בפועל.