צאו ולמדו כמה שנים החזיקו מעמד הבית הראשון והבית השני, וכמה שנים גלינו וכמעט לא היינו בין הבית הראשון ועד להזדמנות השנייה לבית שני, שגם אותו איבדנו בגלל אותן "מחלות רקע" יהודיות שעליהן עמד ראש הממשלה בנט בנאומו ב"יד ושם", וכמוהו הנשיא הרצוג, הרמטכ"ל ואחרים. בשנתנו ה־75 האיום עלינו הוא מבית. השיסוע, הפלגנות, השנאה, ההסתה, הפוליטיקה המכוערת, הארס הנוטף ברשתות החברתיות, הפייק ניוז, ענייני המוסר והערכים, השחיתות ועוד.
וכשמצד אחד ניצבים למרבה הצער כל אלה, מנגד עומדים ההישגים הגדולים המזכים אותנו בהערכה והוקרה עולמיות, 120 החיילים והחיילות המצטיינים של צה"ל, 12 משיאי המשואות בהר הרצל, טייסי חיל האוויר ואנשי 8200, חניכי המכינות הקדם־צבאיות, המתיישבים והחקלאים שלנו, אנשי המדע, ההייטק והטכנולוגיה.
למדינת ישראל בשנתה ה־75 ישנו קטר חזק, מתקדם ורב־עוצמה. זהו קטר כלכלי וביטחוני עם עליונות מובהקת, מודיעינית וטכנולוגית, שסוחב אחריו את המשא הכבד של מדינה צעירה, שברירית ומאותגרת מכל עבר. אך בעוד הקטר חזק ואיתן - הקרונות מעט רופפים, וזה הזמן להתחיל לשפץ, לחזק, לחדש ולמגן אותם.
את הקרון החברתי, שהותיר מאחור אוכלוסיות שלמות ששקועות במעגל העוני והדלות; את קרון החינוך, שזקוק לבוסטר בתקציבים ובעובדי הוראה מעולים; את קרון הרפואה הציבורית, שיובש במשך שנים והתעלה בכוח עובדיו המסורים על פקידיו בעת הקורונה; את קרון הרווחה, שאמור לתת פתרון יהודי רחמני לניצולי שואה, לאנשים שהגורל התאכזר אליהם, לבעלי המוגבלויות ולנכים; ואת קרון התחבורה, שזקוק למיליארדים עבור מסילות רכבת, תחבורה ציבורית ונתיבים, כדי שהמדינה לא תיתקע.
יש לחזק את קרון קליטת העלייה, שבפניו אתגר לשכנע ולשנע לישראל 300 אלף עולים בשנתיים הקרובות, ולתת בוסטר לציונות וליכולותיה של ישראל. צריך לחזק גם את קרון הנגב והגליל - חיזוק יישובים והקמת חדשים, הפניית תעשייה, תחבורה, תעסוקה, מיזמים לאומיים ועוד. במובנים מסוימים חלון ההזדמנויות לחיזוק הנגב והגליל הוא לא בלתי מוגבל בזמן. וגם את "קרון אזרחי ישראל הערבים" צריך לחזק, ולהעלות אליו את כל אותם אלה שרוצים להשתלב כאן ולא להתבדל.
על שום דבר ערכי ושום דבר אידיאולוגי. לא תמצאו בין שמאל לימין שום ויכוח רלוונטי ואקטואלי על גבולות הארץ, על נסיגה מהגולן, על חלוקת ירושלים, על המדיניות המוניטרית של בנק ישראל ועל סוגיות של ביטחון ומדיניות. כלום ושום דבר.
פעם היו כאן דיונים אידיאולוגיים וקולקטיביות רעיונית ודין התנועה, מאבקים ערכיים בין הקיבוץ המאוחד לאיחוד הקיבוצים, בין רפ"י למפא"י ובין קבוצות בימין. זה פאסה. בחמש השנים האחרונות השנאה וההערצה הן פרסונליות, "כן ביבי" ו"לא ביבי". ברקע מעט מאוד מאבקים בין שמרנים לליברליים על מערכת המשפט ואכיפת החוק ועל הפרשנות למהותה של משילות.
כעשר דקות לאחר ההמראה דיווחו הטייסים במסוק האנפה לשר הביטחון על מטוס קרב שהתנגש בהר סמוך לנתיב הטיסה, וכי לא נצפה כיסא מפלט באוויר. רבין הורה מיד לטוס לאזור, ואם צריך להוריד אותו במדבר ולחלץ את הטייס או לחפשו. הטייסים אמרו שזה כבר אבוד... עברנו ליד צלע ההר וראינו את העשן המיתמר ממנו.
מאותו הרגע היה זה יצחק רבין אחר. הוא הדביק אפו לשמשת המסוק ובקשר הייתה דממה. כשנחתנו בשדה דב המתין לנו מפקד חיל האוויר שבישר לרבין: הטייס ההרוג היה סרן גיל, בנם של עופרה ומנכ"ל משרד הביטחון דוד עברי. כולנו הזלנו דמעה.
השבוע צפיתי בסרטו של יורם עברי, במאי הקולנוע ואחיו של גיל ז"ל, "שורשים באוויר", השואב השראה מיומנו של גיל שנמצא לאחר מותו ובו הרהורים על מלחמה ושלום, על חיים ומוות ועל זיכרון שלאחריו. הסרט, חשוב וראשוני, פותח צוהר אל עולמם של ילדי הטייסים ומפקדי חיל האוויר שהתגוררו שנים בשיכוני המשפחות בבסיסים. לי כחייל בחיל האוויר זה נראה תמיד כקיבוץ עם אושר עילאי, מדשאות מוריקות, בתים עם גגות רעפים אדומים, מגרשי משחקים ואמהות צעירות שדוחפות עגלולים עם תינוקות. אבל זו הייתה אשליה חלקית.
סרטו של עברי מגלה כמעט את ההפך. בני ובנות הטייסים, וביניהם "האגדות של חיל האוויר" כמו נועם, בנו של סא"ל אבי לניר ז"ל, או שמוליק, בנו של תא"ל זוריק לב ז"ל, מתארים "גן עדן" בתוך חממה של מלחמות, חרדות, מתח ושכול.
הסרט עושה שימוש בסרטי 8 מ"מ שצולמו בשיכונים בשנות ה־60 וה־70 ומהם ניתן ללמוד על הערצת הילדים לאבות בסרבלים, על הבדלי המעמדות בין מפקד בסיס הטייסת לבין "סתם טייס", על השחץ והאופוריה אחרי הניצחון בששת הימים והכאוס והמפולת אחר יום הכיפורים, כשהבשורות על שבי ומוות הגיעו לפתחי הבתים בשיכון.
ליאת עיני, בתו של תא"ל מנחם עיני, מספרת: "הרגשתי מוגנת שאבא שלי בשבי והוא כבר לא ימות. הילדים ממש קינאו בי על זה". נועם לניר, בנו של אבי לניר ז"ל, תיאר: "כשאבא נפל בשבי ואחר כך מת בו, שאלתי את אמא: מה נעשה? והיא הרגיעה אותי ואמרה: אני תופרת, אעבוד בזה ויהיה בסדר, וכך הפכתי מהבן של המלך של הבסיס לבן של התופרת".
"הם לא הלכו על האדמה, גם עבורנו הם היו אבירי הרוח בעבים", תיארה בת לטייס. שמוליק לב, בנו של תא"ל זוריק לב ז"ל, מספר: "וכמה שנים אחרי שזעקות השבר בקעו מבעד הבתים בשיכון, הגיע לכאן סאדאת וזה היה לי מוקדם מדי. הלו? מה קרה? למה כל זה היה?".
״אז תגיד לו שהיה לו נאום מרשים״. אמרתי ואילן התרגש מאוד. בגל"צ נתתי לו להגיש את ״המילה האחרונה״ עם אורי אורבך ז״ל, ביקרתי במסעדת הפועלים שפתח באשדוד, ובכלל, עקבתי שנים אחר החבר הזה, שעם קלנועית סייע לאנשים יותר מאשר עם מטוס סילון.
העצב שנפל על ישראל עם דבר מותו מלמד שהציבור יודע להעריך אנשים טובים שעובדים עבורו ולא משתמשים בתפקיד כקרדום לחפור בו. אילן זכה. זכינו אנחנו. מורשתו מופת לחברי הכנסת שלנו. יהי זכרו ברוך. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף