רגע לפני חג השבועות: הרפתנים הוותיקים חושפים את הסודות של הענף

“אני לא יודע אם נועדתי לזה, אבל זו הייתה המציאות״ // מנחם מוידובניק (94) מכפר ויתקין

“אני יליד הארץ. נולדתי בשנת 1928 בבית חולים בעין חרוד. משפחתי הייתה מקיבוץ יגור. עזבנו את הקיבוץ כשהייתי בן תשעה חודשים ועברנו לכפר סבא. בשנת 1933 עברנו לכפר ויתקין. הפרנסות שהיו אז להוריי היו עבודות חוץ ותחילת הקמת המשק. היו לנו קצת תרנגולות ופרה שווייצרית שקיבלנו מהסוכנות היהודית, אך היא לא שרדה יותר מכמה חודשים. אבל משם זה החל להתפתח.

התחלתי לעבוד ברפת בגיל 8 והייתה לנו רק פרה אחת, לעומת היום, שיש לי מאה פרות חולבות. אני לא יודע אם נועדתי לזה, אבל זו הייתה המציאות. עזרתי להוריי במשק עד שהקמתי משפחה בעצמי וירשתי את המקצוע. עם הזמן למדתי לאהוב את זה, אולי להתרגל לזה, וזה מה שאני עושה. היום אומנם אני קצת מתקשה יותר לעשות זאת, אבל עדיין ממשיך לחלוב ולעשות את אותן עבודות שעשיתי בצעירותי”.

מה השינוי שחל בעולם הרפתנות לאורך השנים?
“השינוי הוא קודם כל במספר הפרות: פעם בשביל להתפרנס היה מספיק שתיים־שלוש פרות, ואילו ככל שחלפו השנים, ככל שיש יותר פרות, אז יש יותר פרנסה. את עבודת הידיים החליפה מכונת חליבה, ולאורך השנים גם נכנסה מהפכת המחשוב”.

ילדיך המשיכו בדרכך?
“הבן שלי יהונתן המשיך”.

מה מניע אותך להמשיך לעסוק בזה?
“זה בעיקר עוזר לי להעסיק את עצמי. אני קם בשבע בבוקר ועוזר לבן שלי בעבודה ברפת. אני לא עוסק בכך קבוע, אלא בהתאם למצבי הבריאותי”.

עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לעבוד ברפת?
“כל עוד אני יכול. יש פעמים שאני מזייף, אז נשאר בבית. אבל בגילי מותר לי”.

“בתקופה ההיא לא שאלו ‘מה אוהבים׳ או ‘מה רוצים׳, אלא ‘מה צריך׳״ // יעקב (קוביק) יריב (85) ממושב כפר יהושע

“נולדתי בכפר יהושע וכנראה שגם אמות פה. הוריי היו ממייסדי הכפר ונולדתי לתוך המשק המשפחתי, ‘משק יריב’, שקיים כבר 95 שנה. אלו היו זמנים אחרים בניגוד להיום: אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני אוהב את זה או לא, זה היה חלק מהחיים. גם צורך וגם פרנסה. חלק מהעבודות ברפת אהבתי ואני אוהב גם היום וחלק פחות. בתקופה ההיא לא שאלו ‘מה אוהבים’ או ‘מה רוצים’, אלא ‘מה צריך’. היום זו תקופה אחרת לגמרי”.

מה השינוי שחל בעולם הרפתנות לאורך השנים?
“הפרה נשארה פרה עם ארבע רגליים. הבן אדם נשאר אותו דבר. מה שהשתנה זה בעיקר הטכנולוגיות והיכולת המקצועית: אם בעבר יכולת להחזיק ארבע־חמש פרות שהיית צריך לחלוב בידיים, להאביס אותן ולגדל את האוכל, היום אתה יכול להחזיק עשרות פרות, והמכונה מסייעת לך בחליבה, מכינה לך את האוכל וזה יותר קל. כשחזרתי מהצבא והתחלתי לעבוד ברפת, העבודה הייתה קשה מנשוא מבחינה פיזית, סבלות לא קלה. הכל נעשה בידיים. כל החקלאים הלכו בראש מורם, והבנו שאנחנו עושים מה שחשוב גם לנו וגם למדינה. בשנים האחרונות, אם אתה חקלאי, אתה הולך בראש כפוף ומכסה את הראש כדי שאף אחד לא יכיר אותך, כי נכון להיום במדינת ישראל אתה נחשב לעוכר המדינה; אתה יקרן, אתה מבזבז מים, מנצל בעלי חיים וכו’. אנחנו מתביישים שזה המצב”.

ילדיך המשיכו בדרכך?
“הבן שלי צור ממשיך את דרכי ועוסק בעבודה. אני אומנם מסייע בחליבה ובעבודה ברפת, אך בעיקר מתמקד בלהוריד ממנו את הבירוקרטיה ומטפל בפן הבירוקרטי. החליבה והעבודה ברפת הן בעיקר בשביל הנשמה עבורי היום”.

מה מניע אותך להמשיך לעסוק בזה?
“החליבה והעבודה ברפת הן חלק מהחיים שלי. זה מה שאני עושה ב־65 השנים האחרונות, וזו המציאות שאני רגיל לה וחי אותה”.

עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לעבוד ברפת?
“אני מתכנן להמשיך לעבוד כל עוד אוכל. בגילי לא נראה לי שאלך להיות שחקן כדורגל או אושיית רשת. אני גם לא אהפוך פתאום לדוגמן”.

“כל עוד רגליי יישאוני – אמשיך לעבוד״ // נפתלי גור־אריה (83) ממושב גבעת יואב

“נולדתי בתל עדשים בשנת 1939, ולהוריי הייתה רפת. כשגדלתי, עזבתי את הרפת. למדתי לימודי גיאוגרפיה וארץ ישראל והייתי מדריך בית ספר שדה. התחום שלי היה מדבריות, ובמשך תשע שנים עבדתי בחברה להגנת הטבע ואף עבדתי במחקר. במשך 15 שנה לא הייתי מושבניק, ובפברואר 1973 עברתי לגור במושב גבעת יואב בדרום רמת הגולן, כשהמגמה שלי הייתה להיות רפתן. כמי שאוהב להיות עצמאי, החלטתי לא להחזיק שכירים. הרגשתי שאני רוצה להפוך את זה לעסק משפחתי שלא תלוי באף אחד”.

מה השינוי שחל בעולם הרפתנות לאורך השנים?
“להורים שלי היו חמש פרות, והם התפרנסו מזה. לי יש היום 80 פרות חולבות, וזה קצת אחרת. אם כי אצלי הכל ממוחשב, ובתקופת הוריי חלבנו בידיים”.

ילדיך המשיכו בדרכך?
“רק בני עירא ממשיך את דרכי”.

מה מניע אותך להמשיך לעסוק בזה?
“זו האהבה הגדולה שלי. אני חי את זה ומתלהב מזה. בכל בוקר אני מתחיל לעבוד בשעה חמש בבוקר ומסיים לעבוד בשעה שש בערב. מצאת החמה עד צאת הנשמה”.

עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לעבוד ברפת?
“כל עוד רגליי יישאוני – אני אמשיך לעבוד”.

“למחרת החתונה קמתי בחמש לחליבת בוקר״ // אחיעם שני (80) מקיבוץ עין השופט

“נולדתי בעין השופט, ובתור ילד ספגתי את הדבר החשוב ביותר בקיבוץ: ערך העבודה. את שירותי הצבאי עשיתי בסיירת גולני, ועם שחרורי בשנת 1964 שובצתי לחליבה ברפת. כבר אז הרגשתי שזה המקום עבורי. בשנת 1966 נישאתי למיכל, אהובתי. אגב, למחרת החתונה קמתי בחמש בבוקר לחליבת בוקר. בשנת 1972 יצאתי ללימודי רפת במדרשת רופין. עשיתי קורס טכנאי חקלאות למגמת רפת, שם למדתי את רזי המקצוע, גם בפן הטכני, הארגוני והניהולי.

"במקביל, השתלבתי כדוגם חלב במערך חמש המעבדות של משרד הבריאות, שמשימתן הייתה לבער חיידק שסיכן ילדים והתפשט בעדרי החלב בארץ. משרד הבריאות דרש אז משועי הענף למגר את החיידק ולמנוע סגירת רפתות. בגיל 67 התחלתי ללמד את הדור הבא של החלבנים, וכיום, לצד העבודה ברפת, אני יועץ ממשק חליבה מתנדב ומכווין כל מי שזקוק לסיוע בנושאי חליבה”.

מה השינוי שחל בעולם הרפתנות לאורך השנים?
“המון השתנה. ראשית, כל הדברים גדלו וצריך להבין שכמות הופכת לאיכות. הטכנולוגיה והמחשוב תפסו נפח חשוב. בעבר הייתי מחשב את המנה שהייתי נותן לפרה דרך מטריצה שהייתה בראשי. ברגע שנכנס המחשב, אז המחשב עשה חישובים אלו, והוא הפך לעיסוק העיקרי של הרפתן”.

ילדיך המשיכו בדרכך?
“לא. יש לי בן אחד וארבע בנות. נהגו לומר לבן שלי שלא כדאי לו לעבוד עם אבא שלו כי אבא קשוח בעבודה. הבת הבכורה עבדה בנעוריה ברפת. כיום כולם הלכו לעיסוקים אחרים טיפוליים”.

מה מניע אותך להמשיך לעסוק בזה?
“אני אובססיבי לדבר. אשתי תמיד צוחקת ואומרת שלפי היחס והאהבה שאני נותן לפרות ולחליבה – היא הייתה רוצה להיות פרה. זו בדיחה אצלנו במשפחה”.

עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לעבוד ברפת?
“כל זמן שאני יכול להכניס את המפתח לאוטו, להתניע ולנסוע לרפת. כל זמן שהזיכרון שלי עובד בסדר. בשנת 2007 פתחתי עסק עצמאי בשם ‘אח”י’ (איכות חלב ישראל) שבמסגרתו אני מייעץ בנושאי חלב בארץ ובחו”ל. העיסוק ברפת נותן לי חמצן. המטרה שלי היא להדריך צעירים שלא יודעים את יוסף כדי להמשיך את מורשת החליבה לדורות הבאים”.

“אני נהנה מאוד מהעבודה ברפת, ובכלל אני נהנה לעבוד״ // דרור קצירי (82) מקיבוץ שער הגולן

“ אני חקלאי. עבדתי במשך 30 שנה במטעי בננות, ואז עבדתי במפעל בשער הגולן. רק כשיצאתי לפנסיה הציעו לי לעבור לעבוד ברפת, גם כמאביס, אז מגיל 67 אני שם. יש מכונה גדולה שיודעת לרדת למרכז מזון, שם יש לפחות עשרה מזונות שונים, כולל קש, תחמיץ וחציר. היא יודעת לקחת את האוכל בעצמה, יש לה מיקסר גדול שיושב על משקל ומערבב את כל האוכל, ואז אני מחלק את האוכל לפי משקל, והכל עובר דרך מחשב”.

מה השינוי שחל בעולם הרפתנות לאורך השנים?
“היום התוצרת הרבה יותר גדולה, ויש כלים משוכללים שמסייעים בכך. הרפתות מאוד התקדמו לאורך השנים, יש סככות מאוד גדולות עם קירור והתזת מים. הטיפול בזבל יותר מסודר, וגם החלב שהפרות נותנות רב יותר ואיכותי ממה שהיה פעם”.

ילדיך המשיכו בדרכך?
“לא, יש לי רק ילדות, והן לא הלכו בעקבותיי”.

מה מניע אותך להמשיך לעסוק בזה?
“אני נהנה מאוד מהעבודה ברפת, ובכלל אני נהנה לעבוד, למרות שאני צריך לקום מדי בוקר בשעה ארבע. אני עובד ארבע שעות בבוקר, ולפנות ערב עובד שוב כחצי שעה”.

עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לעבוד ברפת?
“אני לא מתכנן. יכול להיות שבעוד שבוע יימאס לי ואחליט להישאר בבית. ברגע שאחליט לעזוב, אודיע מראש ואחכה שימצאו לי מחליף”.