משהו: הימים מתארכים, אז איך זה שבחופשת הקיץ גם הלילות מתארכים?

עוגה במחאה

קראתי שמישהו זרק עוגה על המונה ליזה בלובר בפריז ובכך משך תשומת לב לאיזו מחאה שהוא רצה למחות. אם העניין שלו צודק או לא, הוא אכן זכה לתשומת לב בכל ערוצי החדשות בעולם. מה שגרם לי להרהור קל: האם יש בארץ שלנו יצירת אומנות שאם תזרוק עליה עוגה מישהו ישים אליך לב?

מהן היצירות המפורסמות ביותר במוזיאונים שלנו? עולה בדעתי שאולי במקום השלישי נמצא הפסל "אהבה" של רוברט אינדיאנה, ששוכן בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים; במקום השני אני ממקם את הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, גם הוא במוזיאון ישראל; ובמקום הראשון בהחלט את הציור "יום הכיפורים", שאותו צייר מאוריצי גוטליב לפני שהוא מת בגיל 23. הציור המופלא הזה, מקום ראשון שלי, נמצא במוזיאון תל אביב.

מה הדירוג שלכם? לא חשוב מהו, הכי חשוב: אל תזרקו עוגות, בבקשה, במיוחד לא על הציור של גוטליב. גם אין טעם. ממילא לא תזכו לכותרת.


מחשבות פרועות על יקים

קראתי ידיעה משמחת בעיתוננו: "ממשלת גרמניה תרמה מיליון יורו למוזיאון היקים". אני חי במשפחה שחציה יקית, הבנים שלי הם יקים למחצה, כי את אשת נעוריי ששם משפחתה היה שטקלמכר קטפתי בגיל 18 מיישוב שההודעות על לוח המודעות בו היו בגרמנית לצד העברית. היישוב הוא רמות השבים, כמעט 100% יקים באותם ימים. אני עדיין קשור מאוד לרמות השבים גם ביומיום של היום, המסורת היקית מוכרת לי ואופפת אותי.

בספרייה שלי יש סדרת ספרי אומנות בכריכה אדומה מרהיבה עם הטבעות, שהובאו בעת העלייה מגרמניה והם כתובים באותיות גותיות. בפסח אנחנו שמים על השולחן גם הגדות שבהן אותיות גותיות בצד האותיות העבריות, ואשר הודפסו בשנת 1861 ברוֹדֶלְהָיים, פרנקפורט. בבית שלי יש רהיטים שמשפחת אשת נעוריי האהובה הביאה איתה בליפט מנירנברג, גרמניה. הרהיטים היו עתיקים כבר כשהם קנו אותם שם. יש לי עוד ספרים ישנים שכל יקה חייב להכיר, והם ספרי איורים וטקסטים הומוריסטיים של וילהלם בוש, מי שכתב ואייר גם את "מקס ומוריץ". בשני הכרכים עבי הכרס שאני נוצר יש עוד איורים רבים וסיפורים משעשעים רבים של אותו בוש. אני מביא לכבודו ב"פינת השלולית" שכאן למטה ציור וטקסט שלו מאחד הספרים האלה.

במשפחת שטקלמכר היו רבים שזכרם מקיף אותי, גם בחפצים וגם בספרים שאני לא יודע לקרוא אבל לא מסוגל בשום אופן להיפרד מהם. לאחרונה בכל זאת מסרנו לספרייה הלאומית ספרים שכתב אחד מהאבות היקים של המשפחה, ד"ר מוריץ משה שטקלמכר, שהוא אביו של הסבא של אשתי.

אני אוהב את היקים האלה, יש ביטוי ושמו גֶמִיטְלִישׁ, שפירושו אווירה ביתית חמימה, ובשבילי, בתקופה שבה הייתי צעיר יותר ובני הדור של סבתא וסבא היקים של אשתי עוד חיו, גמיטליש היה עבורי גם לשמוע צלילי שיחה בגרמנית מתובלת בעברית ברקע.

ואני אוהב במיוחד את הכינוי ליהודי הגולה הזו: "יקים". יש לי תמיד בעיה כאשר קוראים ליהודים שעלו מרומניה רומנים, או ליהודים מפולין פולנים, או עיראקים, או מרוקאים, או רוסים. זה צורם לי. הרי לא מדובר בפולנים, לא ברוסים ולא בעיראקים אלא ביהודים פולנים, יהודים מרוקאים או יהודים רוסים וכדומה. למען הקיצור אנחנו אומרים פולנים, ובסוף גם טועים לחשוב שמדובר בפולנים. זה מבלבל אותי תמיד בקריאת ספרי היסטוריה. למשל, כתוב שלמחנה ריכוז מסוים הגיע משלוח של הולנדים. לקח לי זמן כדי לתרגם זאת למה שבאמת קרה: הגיע משלוח של יהודים שגרו בהולנד.

המילה יקה לימדה אותי, כמקרה יחיד בעברית, שניתן היה להעשיר את השפה ואת ההבנה אם לכל עדה היה שם שמציין אותה. כידוע, לא אומרים יהודים־גרמנים, אומרים יקים. אבל אין ביטוי כזה ליהודים שחיו בגולת הולנד, או גלות תוניסיה או כל גלות אחרת.

יוקם מוזיאון היקים, אבל אני לא נותן שום מוצג ששמור בבית שלי, ובמיוחד לא פגיון נהדר שסבתא של אשתי, ד"ר אוגניה שטקלמכר, קיבלה מחבר כאשר היא סיימה לבצע את הניתוח הראשון שלה. היא הייתה מבין הנשים הרופאות הראשונות שהיו בגרמניה. היא גם נהגה במרצדס שלה, מודל 1929, לפני שהיא ובעלה, הפסיכיאטר ד"ר זיגפריד שטקלמכר החליטו לעלות לארץ ולהקים בה יישוב עברי. למזלי.

ציור של וילהם בוש  (צילום: וילהם בוש  )ציור של וילהם בוש (צילום: וילהם בוש )

זעקת העגורן

סיפור ששמעתי מפי מפעיל עגורן. הוא עובד במכון ויצמן, והעגורן שלו מתנשא מול החלונות של פרופ' עודד גולדרייך, חתן פרס ישראל למתמטיקה ושנאת ישראל.

בימים האחרונים נתבשרנו שאותו מתמטיקאי ישראלי שלח מכתב למנהיגים בבלגיה והפציר בהם להחרים את ישראל ולפגוע בה.
גם אותו מפעיל עגורן שמע את זה. ולכן, ככה הוא סיפר, הוא הניף על העגורן שלו שני דגלי ישראל גדולים מול החלון של פרופ' גולדרייך. "אני מקווה שהוא ראה את הדגלים", אמר מפעיל העגורן.

יש סוגי מחאה מסוג שרק מפעילי עגורנים יכולים להבין, שם בשקט ובבדידות של המרומים שלהם.

 
פינת השלולית

אם מישהו שזחל בקושי לראש העץ חושב שהוא ציפור, הרי הוא טועה.
(תרגום ואיור מעמוד 723 כרך ב' מהספרים המאוירים של וילהלם בוש). 