"היי, אני לא יודע מה לכתוב, אבל אני אנסה,
הסיבה שאני מתאבד היא שאיבדתי את החשק לחיות".
אני לא מעורה בכל פרטי המקרה, מניחה שרוב פרטיו כלל לא נחשפו עדיין, זה מה שהצלחתי לדלות מהרשת: מדובר בנער בן 14 מבאר שבע שניסה לשים קץ לחייו, לטענת משפחתו בעקבות התנכלויות שעבר במוסד החינוכי שבו למד. הוא אושפז במצב בינוני עד קשה.
פעם הייתי קוראת את הכתבות האלו, הלב היה נחמץ, אולי אפילו הייתי מצקצקת בלשוני, וממשיכה בחיי. ביום שבו נקלטה בתי ברחמי, הביאה איתה תועפות רגש וחרדות שלא היו שם קודם לכן, ומאז מכל כתבה כזו על פגיעה בילדים - למשל במעונות היום, בבתי הספר, מצד מטפלות, גננות או ילדים אחרים - נשבר לי עוד חלק קטן בלב, והדמעות מציפות.
יא אללה שלנו, לו היה לנו רדאר כזה על כל נער שמשוטט לבד ברחוב עכשיו כי שיקר להוריו ואמר שהזמינו גם אותו למסיבת יום ההולדת או כי אין כלום במקרר ואולי ייתקל באיזה איש שיבין את רעבו ויזמין אותו למנת פלאפל; לו היה לנו איזה שעון או אפליקציה שמצפצפים בכל פעם שנערה בורחת מבית הספר כי צחקו על אגנה הגדול, על הפצעונים המעטרים את פניה או על זה שנתנה לבחור שאהבה קצת יותר ממה שיכול היה להחריש לגביו ודיבתה יצאה בכל התיכון.
קל להגיד שילדים הם עם אכזר ולתלות את האשמה בכך שהם לא מבינים את חומרת מעשיהם ואין להם כושר שיפוט, אבל אתם, דור או שניים לפניהם, לא הספקתם, טרם הבאתם אותם אל העולם, להתעצב? לרכוש לעצמכם סל ערכים? להבין מה טוב ומה רע ואת זה להשריש בהם? תרבות ה"נסיך" וה"נסיכה", כל ילד הוא נסיך וכל ילדה היא נסיכה, תרבות הצעקות על הדמות המחנכת וה"אני אראה לו מה זה" בכל פעם שהילד בוכה אחרי שקצת הרימו עליו את הקול כי לא ביצע את שיעורי הבית כהלכה, תרבות ה"אני ראשון בתור" ו"אל תיתן שיעקפו אותך" והתרבות של "החזק שורד" - איכסה עליכם, מה אתם מגדלים שם?
וגם על הנאורים שבהורים זה לא פוסח, הרוע הזה לא שמור רק לאלו שלא קיבלו כלים שיסייעו להם לחנך או שעובדים שעות רבות כדי להביא לחם הביתה ואין להם זמן לילד. הרוע הזה הוא נחלת הכלל. לא מזמן, על ספסל בגינה, ישבתי עם עוד שלוש אמהות שהיו שם והשגיחו על ילדיהן המשחקים. גפן שלי, שלמדה ללכת סוף־סוף וקיבלה סנדלים ורודים מאביה, עברה בין המגלשות הקטנות, התגלשה לבד ומחאה לעצמה כפיים, בכלל לא נזקקה לי והיא רק בת שנה וחצי, איזה דבר הילדה הזו.
אחת האמהות סיפרה שאמא אחרת, לילד מהכיתה של בנה, עורכת לו יום הולדת ומקציבה את זה רק לחצי כיתה. כך ישבה עם הילד ומרקר, וזה סימן את כל הילדים שירצה להזמין. בתחילת השנה, באסיפת ההורים, הזהירה אותה המורה מדברים כאלו: “או שעושים לכולם, או שעושים את זה מגדרית, או שלא עושים בכלל".
כולם הסכימו אז, גם אותה האמא, אבל סוף השנה הגיע, המורה הזו לא תלמד אותם בשנה הבאה, והילד מבקש, אז מי צריך ערכים כשאפשר לרצות את הילד, להזמין רק חצי כיתה ועל הדרך לחסוך עוד איזה 300 שקלים? היו כמה אמהות שהתווכחו איתה, שיצאו נגדה, והיא ענתה להם בעברית גבוהה־גבוהה־גבוהה ובאלגנטיות: “אני מאמינה בללכת עם רצונותיו של הילד". אבל גם הילדים שלהן רצו להשתתף במסיבה, רצון האחרים לא עניין אותה כנראה.
כל השבוע דמיינתי את הנער הזה ששם נפשו בכפו. אפילו ביקשתי מאבי שיברך עליו כמה ברכות בבית הכנסת, ולפי הפרסומים האחרונים מצבו, הפיזי לפחות, משתפר. החלטתי שאני עושה מעשה. אם הדבר שאותו אני מבצעת הכי טוב (חוץ מלהיות אמא, בזה אני ספצית) הוא לכתוב, אשתמש בזה. טלפנתי לשביט כנסים, המקום שבו אני מעבירה את סדנאות הכתיבה שלי, ואמרתי לנטלי, הבעלים, שאני צריכה כיתה גדולה ובחינם.
“בחינם?", שאלה ולא הבינה. “סדנת כתיבה חד־פעמית", עניתי, “לילדים ונערים שאין להם אופציות אחרות בחופש הזה". היא הבינה מיד לאילו אנשים מיועדת הסדנה ואמרה: “רק בחצי תאריך, יש לך את אולם הכנסים ואת הגג". בחרתי תאריך ופרסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט קצר המבקש מהורים לילדים־נערים שקצת בודדים החופש להביא אותם לסדנת כתיבה חינמית וצירפתי קישור להרשמה.
בתוך רגע היו כל כך הרבה נרשמים ועוד יותר הרבה הודעות כאלו:
“אני רוצה לתרום את האוכל!".
“אני רוצה לרכוש שתייה".
“בית הדפוס שלי יספק את המחברות".
“אני בא לעשות להם מגנטים".
“אני מכינה שולחן קינוחים לחולי צליאק".
“אני בא להעביר סדנה חווייתית עם בלונים ומים".
בתוך שלוש שעות עמד הפוסט על 12 אלף לייקים ופורסם בכל מקום.
את הטור הזה אתם קוראים יום אחרי שהתקיימה הסדנה (בחמישי, 4.8.22), ורק בשבוע הבא אביא לכם רשמים ממנה. ההתרגשות מבעבעת בי. מחד: השמחה הגדולה על עמי הרחום וטוב הלב, זה שמבין שאם ילד אחד - אז כולם, ושבביתו אין גידופים, אין חרמות ואין דבר כזה לעלוב בחלש.
מאידך, העצב הגדול על כמות ההורים שרשמו לי את סיפורי החיים של ילדיהם - ילד עם פסוריאזיס שהופיעה לו עקב לחץ נפשי, ילדה שמנמונת שלא הוזמנה לבת מצווה שכבתית (פה ממש מת לי הלב וסיבותיי עמי), ילדה שעתידה ללכת לאשפוז יום אחרי התעללות מתמשכת של בני כיתתה, ילד שיושב ליד דלת ביתו במשך כל החופש הגדול ומחכה שאמו תשוב, ועוד סיפורים קשים שאחסוך מכם. דברו עם ילדיכם, דברו עם נכדיכם, אמרו להם להיות אלו שמחזיקים בלפיד הטוב, לא להיגרר אחר הרע, אחר המסית, אחר המקלל. ספרו להם איך הטוב משתלם וגובר על כל רע בסופו של דבר, גם אם אלו לא דברי אמת בכללותם, נסו להנחילם בהם.
כמה דוכנים יחכו להם וכל כך הרבה אוכל טעים, אבל העיקר הוא שאעמוד בכניסה, אקבל אותם בשמותיהם, אושיב אותם במעגל ואספר להם איך מחברת אחת שאמי רכשה לי, בימים שבהם לא היה לי אף חבר, הייתה כל החברים שהייתי צריכה, כל האהבות וכל המתנות, וכל האושר התכנס לתוכה. באיזשהו שלב אוציא אותה ואלמד אותם איך לכתוב אחת כזו בדיוק, אבטיח להם, אשבע להם, שכל מה שיכתבו שם יתגשם. הנה! לי התגשם. אף על פי שהצלקות, לעזאזל, אף פעם לא ייעלמו. בשבוע הבא אעדכן, החזיקו לי ולהם אצבעות, הלוואי ונצליח לכתוב את הטוב.