מה קורה, מה קרה ומה יקרה בעניין הגרעין האיראני? כותרת ראשית השבוע ב"ישראל היום": "להיערך בהקדם לעימות עם איראן או שלוחותיה". בגרסת ניר דבורי (חדשות 12): "חתימת ההסכם מחייבת העלאת הפעילות נגד איראן והמתקנים של גרורותיה". YNET תרם כותרת דרמטית וטרגית: "המערב הובס (טרגדיה) בקרב (דרמה) על הסכם הגרעין האיראני".
ובכן, המערב לא הובס ולא התחולל שם שום קרב דרמטי. ה"מתח" שמלווה את המגעים והשיחות נולד בגלל פמפום היסטרי של המערכת הביטחונית והפוליטית בישראל, ותודה לחוסר הבנת המתרחש מצד התקשורת, שנענתה בחדווה לאפוקליפסה בדרך. ההסכם יאושר, אם וכאשר, מחר או בעוד שנה, משום שלאיש אין תשובה טובה לשאלה מה יקרה אם הוא לא ייחתם. ובעיקר משום שכל הסיבות שהובילו לפתיחת השיחות לא השתנו במהלך ה"מתח". הן גם לא השתנו מאז עלייתו של ג'ו ביידן ומאז החלטתו של ברק אובמה ללכת להסכם.
מאחורי הסיבות שלא השתנו עומדים אינטרסים שלא השתנו, והם משותפים לארה"ב ולאיראנים ולשאר המדינות המעורבות (JCPOA). מה שהשתנה הוא מעורבותם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, שהסתיימה עם תום כהונתם של השניים. במהלך השיחות האחרונות אכן יש גרירת רגליים מעצבנת שנמרחת בגלל אילוצים פנים־פוליטיים, בעיקר של האיראנים, ולא צריך היה להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שההסכם בדרך מיום כניסתו של ביידן לבית הלבן. התפקיד של מדינת ישראל במשחק הוא לנפנף בצה"ל כשוט מאיים על איראן כדי לזרז את התהליך. התקשורת מדווחת שישראל דואגת, זועמת, דורשת, מוחה… בחיאת, תרגיעו. איש לא ספר וסופר אותנו ואת הרכבת האווירית שמטיסה לוושינגטון את הצמרת הפוליטית והביטחונית. תפקידנו בכוח כזכור היה להיות הבריון הנוהם. תמורת תשלום כמובן.
ביידן מקבל את יאיר לפיד לקראת בחירות, ובני גנץ מקושש אמל"ח. וכמו בכל צרה ואיוולת שנפלו עלינו, גם זו שייכת בלעדית לנתניהו, ששנותיו בממשלה היו עידן זורעי הפאניקה וקוצרי האימה. זו הייתה הצלחתו הגדולה כאשר טמטם ב"איראן איראן" את העם, את המדינה ואת מערכות הבקרה הממלכתיות. זה גם היה כישלונו הגדול ביותר. היום, כאשר לכל אדם סביר ברור שמדובר בקמפיין הסתה והסטה, צריך לקרוא לילד הזה בשמו: מגלומן מתודלק בכוונות זדון שהצליח להטפיש, בעזרת מקהלת המהדהדים, את הנפש הקולקטיבית של עם שלם.
הכוונה של נתניהו באובססיה האיראנית הייתה לצוד שתי ציפורים: להסיט את המאבק הפנימי על גורל השטחים לעבר איום אפל ומיידי של פצצה בדרך והאיראנים על הגדרות; ועל הדרך להפוך את איראן לאיום גלובלי ולהציג את עצמו כמגן העולם כולו מפני התוקפנות האיראנית, בייחוד ארה"ב. אמצעי החדרת המסר היו השואה בעבר וניפוח איום מיידי בהווה. כולל הדבקת הטרור האיראני לטרור הפלסטיני, לקשר השיעי עם חיזבאללה ולתלות השלטון הסורי בטהרן. כך החלה מגיפת איראן־איראן ומשם הידרדרה לאיראן־איראן־איראן לקול תרועת עדר הקרנפים התקשורתי שדרס כל אפשרות של שיח שפוי, וכך הלאה והלאה, עד שהאיום האיראני חדר מתחת לעורם של כל אזרחי המדינה - שלא לדבר על שורת הרווח של מערכות הביטחון וארגוני התקשורת.
איומים אפוקליפטיים, כמו הבטחות לסקס, זה רייטינג בטוח גם כאשר אינם מתממשים. אלה היו שנות חייהם היפות ביותר של אלארמיסטים כמו עמוס גלעד ועמוס ידלין ומחרחרי מלחמה כמו יעקב עמידרור וצביקה יחזקאלי (סתם דוגמיות אקראיות), שזיהו תמיד איום איראני מאחורי כל פינה, תחת כל מיטה, ובמצטבר מסתבר שהם הולכים להשמיד אותנו. אמא'לה! ועכשיו לך תתמודד עם עם ישראל, ועם אלה שהפרויקט האיראני מעניק להם משכורת, קידום ותחושת ערך עצמי וסביבתי של מצילי המולדת.
ואכן, בזכות אותם איומים אפוקליפטיים צה"ל, המוסד וכמה תעשיות ביטחוניות קיבלו צ'ק בלנקו להציל את העם והמדינה מכיליון, וההצלחות לא איחרו להגיע. מפיתוח לפיתוח, ממבצע למבצע, מחיסול לחיסול ומתוכנית תקיפה מדהימה לאחרת, שעודכנה מיד אחרי שנשפכו המיליארדים על קודמתה. וכך זה נמשך ויימשך עד שיסתבר, כך אני מקווה, שכל זה היה תעתוע אחד גדול. כמו ארץ ישראל השלמה והמובטחת, כמו שסיני מכשול אסטרטגי, גוש קטיף תמצית הציונות, דרום לבנון "רצועת ביטחון", וכמובן לא נפסיק עד שנחסל את אש"ף, חמאס, הג'יהאד ואת טרור היחידים, הסכינים, האבנים והבקת"בים.
במדינה מתוקנת הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את חלקם של נתניהו ושות' בכל המחדלים האלה ובייחוד התעתוע הגרעיני. זה לא יקרה, משום שלנתניהו היו המון שותפים. מה המון? כולם היו שותפיו לניפוח הדמון האיראני.
הטריק והסוד
ההתחלה הייתה בראשית שנות ה־80. איראן של האייתוללות זה עתה נולדה וכמעט ונכבשה על ידי עיראק במלחמת איראן־עיראק. פצצה גרעינית הצטיירה כפתרון האולטימטיבי להתגוננות והשפעה. לרוסיה, שכנתה של איראן, יש יכולת גרעינית, כך גם לארה"ב ועל פי הדיווחים לישראל, שתי היריבות המיתולוגיות שלה שתמכו בשלטון השאח. ואכן, איראן וישראל מפחידות ומופחדות הדדית מאז מהפכת חומייני ב־79'. אלה הם חומרים מעולים לגיבוש לאומי, אבל המרחק בין האיראנים לפצצה היה גדול מכדי לנקוט פעילות מבצעית.
אף אחד מראשי ממשלות ישראל וראשי מערכות הביטחון לא ראה בטהרן איום קיומי שמחייב התגייסות היסטרית. הבעיה העיקרית שלהם הייתה הפלסטינים. ואגב, במהלך 20 השנים האחרונות הערכת המודיעין האמריקאי הייתה עקבית עד עצם היום הזה: איראן לא מתכוונת לבנות פצצה, לא כל שכן לעשות בה שימוש, חרף האיומים של נשיאה מחמוד אחמדינג'אד. ב־2012 הגיע נתניהו ובעזרת איומי אחמדינג'אד סימן את איראן כאויב האולטימטיבי. ב־2013 החליף חסן רוחאני את אחמדינג'אד כנשיא איראן ושינה את כללי המשחק הגרעיני מול האמריקאים. אובמה הראה נכונות, ובשיחות חשאיות סוכמו הסדרי הפיקוח. בישראל החלה תעשיית הרעל של נתניהו לבנות את איראן כאויב קיומי ואת אובמה כאויב משני.
ב־2015 נחתם הסכם הגרעין, ואיראן נכנסה למסלול הפיקוח של סבא"א. אצלנו תוזמרה פאניקה. אני יכול למנות על אצבעות יד אחת של חבלן אחרי תאונת עבודה את מספר האנשים שיצאו כבר אז, בעקביות ובגלוי, נגד מדיניות נתניהו מול איראן. ב־2016 נבחר טראמפ לנשיאות. כל מי שעקב אחריו הבין שהאיש הוא לא בעד ישראל או נגד ישראל, אלא אסון. ככזה הוא ביטל את ההסכם, חבר לנתניהו, ושני מלאכי החבלה פתחו בקמפיין שכלל סנקציות מצד ארה"ב ומבצעים אלימים מצד ישראל.
הרקע היה מתאים: איראן היא מדינה חשוכה שעסקה במרכיבים הבסיסיים של ידע וייצור בדרך לפצצה. אלא שלא הייתה שם שום כוונה לייצר פצצה של ממש. הרעיון היה ליצור מצב שבו הידע והיכולת לייצר פצצה אמורים לאיים על אויבים פוטנציאליים. זו בדיוק הייתה הערכת המצב של המודיעין האמריקאי, וכאן מגיעים נתניהו ויוסי כהן, ראש המוסד דאז, ומספקים לממשל טראמפ "סיבות" ללחץ על איראן בתוספת קריצה: פוטנציאל של גיים צ'יינג'ר - הפיכה שלטונית באמצעות הרחוב. סנקציות ופגיעה כלכלית שתחולל מרי המוני ופיגועים מערערי ביטחון אזרחי (חזרה על טמטום איראנגייט בשנות ה־80).
אני משוכנע שהמידע שסופק על ידי המוסד לוושינגטון (ישירות לטראמפ, מאחורי גבם של שירותי המודיעין האמריקאים?) לקה בהטיה ובניפוח. יש אלף ואחת דרכים לבשל איום שמתכתב עם עקרונות הטבע האנושי והמודיעיני: ברגע שמדובר במודיעין שיש בו צל ספק בנושא איום גרעיני - אז אין ספק, יש איום. ואף אחד כאן לא לוקח סיכון. לא בישראל אחרי יום כיפור ורצף פיגועי טרור, ולא בארה"ב אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ועם סיעה רפובליקנית של מחרחרי מלחמה.
ככה? האיראנים מצדם החלו לקדם את תוכנית העשרת האורניום לרמות מבצעיות. ככה? נטען שישראל תרמה את חלקה באמצעות מבצעים וחיסולים שהלהיבו את העם בציון במובן הקרקסי של המילה. פעולות המוסד אכן הצטיירו כסוג של קסמים וכמו כל קסם, כשאתה מפרק את הטריק למרכיביו, אתה מגלה את הסוד: השקעה ללא חשבון באמצעים ועבודה קשה, אפורה וסבלנית שנועדה ליצור את האשליה שזו המציאות, והופ! יצא שפן או קלסר או קרקפת של בכיר. אלא שכל ההוקוס פוקוס הזה לא שינה במאום את התנהלותה של איראן. הסנקציות לא עצרו את תקצוב חיזבאללה, חמאס, סוריה והחות'ים. שלא לדבר על ההתקדמות בפיתוח הפצצה.
אלה העובדות שגרמו לביידן להכריז במסע הבחירות שלו שהוא חוזר להסכם הגרעין. לא שזה שינה משהו אצל נתניהו ושות', ומה אתם יודעים? ממשלת השינוי של לפיד וגנץ ממשיכה במסלול ההתרסקות הכושל והמכשיל של נתניהו. למה? בחירות. המשמעות של פצצה איראנית בתודעה המהונדסת של הישראלי הטיפוסי, ימין או שמאל, היא שואה שנייה. נתניהו רכב על השד הזה, לפיד וגנץ לא מעיזים לגעת בעצב הרגיש הזה וממשיכים עם המנטרה של "הסכם רע, אבל אנחנו נשפר אותו".
קפיצת באנג'י
מילא פוליטיקאים לפני בחירות, אלא שלקמפיין הציבורי הצטרפו גם הרמטכ"ל אביבי כוכבי וראש המוסד דדי ברנע. "חזרה להסכם הגרעין מ־2015 היא דבר רע ולא נכון", קבע כוכבי.
ביום שכוכבי מונה נקלעתי לערוץ 11, ששידר בחי את הטקס. לא הכרתי את הרמטכ"ל הנכנס, אבל היו נאמנים עליי דברי מדריכו (תא"ל בדימוס) דוביק תמרי, שסבר שהבחור בסדר, כי "הוא עבר את המסלול הצה"לי המקובל". בנאום ההכתרה שלו ציין כוכבי שהוא רוצה לראות בצה"ל "צבא קטלני". חתכתי בשידור תוך נאום כדי להעיר שזה לא מה שרמטכ"ל אמור לומר בטקס כניסתו לתפקיד. מאז הוא אמר דברים נוספים שלא אמורים להיאמר, והתעלה על עצמו לפני שבוע, כאשר יצא נגד ההסכם והצהיר: "חייבת להיות פעולה נמרצת שבסופה לא תהיה לאיראנים שום יכולת - לא רק של פצצה".
ראש המוסד ברנע השווה והעלה: "זהו הסכם גרוע, והוא מכשיר את איראן לייצר פצצה". בכובעו השני כ"מדינאי" אמר ברנע: "ההסכם לא חל על ישראל, ויש לנו חופש פעולה להמשיך לפעול". למה? משום ש"האיראנים מרמים ומדובר בהונאה". רק לצורך הבהירות: בעסקים האלה כולם מרמים את כולם, ובמרוץ לתואר שקרני ההונאה הגדולים מכולם אני לא בטוח אם המנצחים הם איראנים או ישראלים. המוסד מחויב למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני וכך יהיה", הבטיח ברנע. אז רק למען הסדר הטוב, המוסד כמו צה"ל לא מחויבים לכלום למעט מילוי הוראות הדרג המדיני. אני תוהה אם השניים האלה מודעים לכך שהקשקשת שלהם משרתת את קמפיין הבחירות של נתניהו. אם כן - מדובר בחוצפה, אם לא בטיפשות.
כשנה לפני מינויו של ברנע דיווחתי ב"מעריב" כי במוסד יש שני מועמדים (השמות היו חסויים אז). תמכתי במפורש במועמד שלא מונה עקב "אישיותו הבעייתית", ושמישהו יזכיר לברנע וכוכבי שבסופו של דבר הם פקידים ממשלתיים ואת הצהרות הרהב ישאירו לפוליטיקאים. למען הסדר הטוב נזכיר שהערכות אמ"ן מנוגדות באורח המפורש ביותר להערכות כוכבי וברנע, ונחשו מי הציג אותן לפני הציבור? נכון. ראש אמ"ן היוצא תמיר הימן, שההידוס התרנגולי החצוף של כוכבי וברנע העלה לו את הסעיף.
עד כאן הדאחקה. מכאן ואילך מדובר בעתידן של הכנות עתירות אמצעים לתקיפה הגדולה (שלא תהיה) וחילוקי דעות באשר ליעילותן של תקיפות עקיצה שתועלתן מפוקפקת.
העיקרון האיראני כפי שמסתמן, אם וכאשר ייחתם ההסכם, הוא לא הפצצה עצמה, אלא היתכנות תלוית לוח זמנים של פצצה על המדף. לאיראנים רקע מדעי ויכולות טכניות חרף חיסול מוחסן פח'ריזאדה ופגיעה בארון סעף חשמלי. כך שכדאי שנתרגל לכך שאיראן תהיה גרעינית במובן של הרתעה. מומחים מסבירים שמחשבי־על מסוגלים לארגן סימולציות שמבטיחות גם ללא ניסוי בפועל שהפצצה אכן תתפוצץ. ובלי להיכנס למהירות הסרכזות, אחוזי האורניום, הסדרי הפיקוח, משמרות המהפכה, התיקים הפתוחים ושאר סעיפים - ניתן לומר שההסכם יגיע במוקדם או במאוחר.
האיום היותר ממשי הוא כאשר איראן תהפוך במקביל למעצמה אזורית לגיטימית, מבוססת כלכלית (כן, על המיליארדים שייכנסו בעקבות ביטול הסנקציות), ואז לאן נוליך את חרפת הפאניקה המתוזמרת של איראן־איראן? למקום שם נמצאות שאר חרפות המלחמות המיותרות. המוצא היחיד הוא קפיצת באנג'י: ללכת להסדרי הפסקת אש פורמליים עם חיזבאללה, לבנון וסוריה, משום שזו הדרך להתמודד עם איראן.
גנץ כבר אמר ש"תיאום ביטחוני לא עושים עם אמא תרזה". כך גם הפסקת אש.