כל ההנחות המיוחדות ליום ההולדת, שהתקבצו במייל שלי בוקר אחד, הזכירו לי להפסיק לחפש את האושר בסלי קניות וירטואליים. ביום ההולדת האחרון קיבלתי המון ברכות, לא רק מאנשים וחברים קרובים ורחוקים, עוקבים ברשת ומה לא, אלא גם מחברות שקניתי מהן בעבר והציעו לי מתנה בדמות 5% לקנייה בחודש יום ההולדת במקרה הגרוע, או 20% הנחה במקרה הטוב.
מכיוון שנולדתי בתחילת יולי, היה להם חודש שלם לפמפם שכדאי לי למהר, כדי לא לפספס את הטבת יום ההולדת. “נותר לך עוד שבוע בלבד לממש את ההטבה", הודיעו לי במסרון. במונחים של היום מדובר בטלגרמה. זוכרים את זה? פעם היינו מתקשרים ככה. ורגע, למה פתאום זו רק הטבה? לא אמרתם שמגיעה לי מתנה?
יש להודעות הללו בטלפון שלי צליל מיוחד. כשהן מגיעות לפני ימי הולדת, בחגים ובאירועים שצריך לציין בקניות, הטלפון לא מפסיק לצלצל. רינגטון הבושה. ה־walk of shame של הקניות הדיגיטליות. ובכל פעם, כשמגיע מבול כזה שרק אני מזהה לפי הצליל, אני תופסת את הראש ושואלת את עצמי איך הייתי כזו קלה להשגה, מתי הרגשתי כל כך רע עם עצמי, ולמה לעזאזל הסטנדרטים שלי היו כל כך נמוכים שמיד נתתי את הטלפון שלי לאיזה אתר עלום שניסה למכור לי פעם את התיק שישנה לי את החיים?
האלגוריתם החכם שלמד אותי לאורך שנות חיי הדיגיטליים, יודע על כמה הרגלים קטנים שאפילו אני לא ידעתי על עצמי. אני למשל אוהבת למלא סלי קניות באתרי אופנה שונים, ולנטוש אותם רגע אחרי שאני מזינה קוד קופון, כשאני מבינה שהוא לא באמת נותן הנחה משמעותית. אי אפשר לעבוד עליי, אני לא הלקוחה הקלה שאפשר למכור לה גם את הירח. אני אישה שצריכה שמישהו יוריד לה את הירח, וגם אז אחשוד בו.
ובכל זאת, ברגעים של חולשה אני אוהבת לעשות קניות, מדומות או אמיתיות. זה קורה בדרך כלל בימי חמישי בערב, רגע אחרי שאני מסיימת את כתיבת הדראפט הראשון של הטור הזה, ורוחות סוף השבוע כבר שורות עליי. בכלל, סופי שבוע הם זמן טוב לתקוף אותי במבצעים ובהנחות. 48 שעות של שיכרון קניות. אני לא נכנעת בקלות, אני זקוקה לזמן, אבל לפעמים יש מי שמצליח לחדור מבעד לחומות ההגנה הנוקשות שלי.
ההחלטה לא לעבוד בסופי שבוע התבררה כאחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיים בכל הנוגע לשקט הנפשי שלי. עדיין לא קיבלתי החלטה כזו בכל הנוגע לסלי הקניות, שאורבים לי כמו הזאב שמחופש לסבתא ומפתה את כיפה אדומה עם “סייל מטורף" של משהו שלעולם לא תלבש.
קניות תמיד היו סוג של מזור רגעי לנפש. בהתחלה בגדים, אחר כך התמכרתי למצעים ולמגבות, ובהמשך, כשהתחלתי להרגיש “בבית", פתאום היו לי כוסות וכלי אירוח שמעולם לא חשבתי שהם נחוצים לי.
לפני עידן השפע בלחיצת כפתור, לא הייתי קניינית גדולה. אני לא זוכרת את עצמי כבן אדם בזבזן, ושופינג לא היה מעולם צורת הבילוי האהובה עליי. הייתי מרכזת את הרכישות שלי ליום אחד ארוך, שמתבצע באמצעות שוברים, בעיקר לפני החגים. כי אין כמו לעשות קניות בידיעה שאתם מתגלחים על שוברי חג ולא מוציאים כמעט שקל.
הקלות של הרכישות באונליין פתרה לי את הקושי להסתובב במרכזי קניות הומים עם הפרעת הקשב שלי. כך קל להזמין, קל לקבל. מזינים כרטיס אשראי וזה כאילו אכלת משהו בלי להרגיש את הקלוריות, ואת לא רעבה יותר. את רק לא קולטת שאת לאט־לאט משמינה משטויות שמאכילים אותך בהן כשאין לך באמת יכולת להתנגד.
השנה הגעתי להחלטה שאני לא קונה יותר. שיש גבול לחזירות הישראלית בכל הנוגע למחירים. פעם עוד הייתי מזמינה מסין ושות' את הזבל הזול שלהם וגאה בכך שדפקתי את השיטה. כיום לא מתחשק לי יותר לעשות את זה. החזירות הזאת מגעילה אותי, מרתיעה אותי. הגעתי למסקנה שהחיים האלה שווים את סך החוויות הנעימות שלנו ולא את סך הרכישות. אז יש לי עוד כורסה בבית, ביג דיל.
החלטתי שבמקום לקנות עוד חפץ שיתפוגג לו ברוח, אני מעדיפה לבלות לילה במלון, לצאת לטיול עם אנשים אהובים, לאכול במסעדה טובה או לרדת על בקבוק יין פרימיום. נכון, גם שם החזירות לפעמים חוגגת, אבל לפחות במקרה הזה זו אני שיש לה את זכות הבחירה.