מנתונים של שירותי בריאות כללית שנחשפו לאחרונה עולה כי חלה עליה של 20% בשימוש של ילדים ובני נוער בכדורים פסיכיאטריים נוגדי חרדה ודיכאון, וזאת בנוסף לעלייה חדה במספר אשפוזי בני נוער במחלקות פסיכיאטריות.

הנטייה הרווחת היא לתלות את התופעה המדאיגה הזו בבידודים ובריחוק החברתי של ילדים ובני נוער בתקופת הקורונה. אולם זהו רק חלק מההסבר. המגיפה אומנם החמירה את התופעה, אבל החלה הרבה לפניה ולא רק בקרב ילדים ובני נוער - גם אצל מבוגרים ישנה מגמת עלייה עקבית ומדאיגה לא פחות. ומדובר בתופעה שמאפיינת לא רק את ישראל אלא גם מדינות מערביות נוספות.

הגישה המקובלת כיום גורסת שדיכאון נובע מחוסר איזון כימי במוח (מחסור במוליך עצבי בשם סרוטונין). לכן הטיפול הפופולרי כיום הוא באמצעות נוגדי דיכאון, שמעלים את רמות הסרוטונין. הנחה זו בעייתית משהו. כמובן שישנם אנשים שיותר מועדים לסבול מדיכאון בהשוואה לאחרים, כתוצאה מגנטיקה. אלא שלאחרונה אנו רואים כמות מדאיגה של אנשים עם בעיות של דיכאון, שלא ניתן לייחס אותו לגנטיקה.

אנשים סובלים מדיכאון משום שהם חיים בסביבה שלא מותאמת לביולוגיה שלהם, לאופן שבו המוח האנושי מעבד מידע. מיליוני שנות אבולוציה הרגילו אותנו להתמודד עם בחירות פשוטות. למשל, מה לאכול לארוחת ערב - חלת דבש, או ללכת לצוד. באופן אירוני, התרבות המערבית, שמקדשת את חופש הבחירה, גורמת למוחנו להשתתק אל מול שפע האפשרויות ובתגובה - להימנע לגמרי מלקבל החלטה. מוחנו לא נולד להתמודד עם ריבוי האפשרויות המוצעות לנו כיום.

אנחנו חיים בתקופה שבה הכל אפשרי. כל המודלים לגיטימיים: נישואים, רווקות, לא להביא ילדים לעולם, להביא ילדים לעולם מחוץ לנישואים. החלטת ללדת? את יכולה לעשות זאת בבית חולים, בבית, עם דולה, במים, בג'קוזי. החלטת ללמוד? בעבר היו מקצועות בסיסיים, אולם היום הבחירה היא מתוך מגוון בלתי אפשרי של מסלולי לימוד, של התמחויות, של מקצועות. וזה ממשיך לכל התחומים.

המחשבה שהבחירות האלה יעשו אותנו מאושרים היא מעט אירונית, על רקע דיווחים על הדיכאון המתפשט כמגיפה, בעוד נוגדי דיכאון למיניהם הם תרופת המרשם השכיחה ביותר בחברה המערבית בשנים האחרונות.

ככל שיש יותר בחירה, הנטייה האנושית היא להשאיר את כל האופציות פתוחות. הצורך להתמודד עם מגוון כל כך רחב מכניס אותנו לשיתוק, ואין לנו בארגז הכלים האנושי שום דבר שיסייע לנו בהתמודדות. זה בדיוק מה שמכניס אנשים לחרדה ודיכאון.

לתופעה הזו יש שם. היא נקראת fobo -   fear of better options. הכוונה לתחושת אי־נוחות שעולה בזמן שאנחנו מזפזפים בין ערוצי הטלוויזיה השונים, מתלבטים בין המשרות השונות המוצעות לנו או מתעכבים מול מדפי הדגנים העמוסים לעייפה בסופרמרקטים. מגוון האפשרויות גורם לכך שנמשיך לגלול - כדי שחלילה לא נפספס אפשרות טובה יותר.

נאמן לעצמך

בתרבות המערבית קיימת אמונה שהגענו לסוג של פסגה מבחינת האופן שבו אנו מאפשרים בחירה ומקדשים את זכות הבחירה. אנחנו מאמינים שבחירה מגשימה תשוקה נאצלת ואוניברסלית. אמונות אלו מבוססות על הנחות שאינן בהכרח נכונות. הנחות אלו עוצבו על ידי התרבות שלנו, ששורשיה - כמה מפתיע - בתרבות האמריקאית. האושר טמון בבחירת אחד מתוך 20 סוגי הקפה המוצעים בסטארבקס או בין עשרות סוגי המוגזים שמאפשרים את זה שכל אינדיבידואל ימצא את הטעם הייחודי שלו.

כאשר אנשים ממזרח אירופה מגיעים לביקור במערב ושואלים אותם מה ירצו לשתות מתוך מגוון המשקאות במקרר, הם לא מבינים על מה המהומה. מבחינתם, הכל זה "מוגז", הם לא ערים לדקויות האלה שמבחינתנו מקדשות את האמת שלנו ובמקרים מסוימים מהווים את "טעם החיים".

בתרבות המערבית, מוקד הבחירה הוא הפרט. אנשים חייבים לבחור עבור עצמם. זה מה שנקרא, להיות נאמן לעצמך. בחירה היא צעד המהווה הגדרה עצמית. הבחירה משליכה על הזהות שלנו יותר מאשר היא קשורה למוצר עצמו. בחירה בטעם מסוים, במותג מסוים או במקום מגורים - משקפת את מי שאנחנו.

אולם כאשר הבחירה הופכת להיות מהות הכל - היא מפסיקה להציע הזדמנויות ובמקום זאת מציבה גבולות. היא לא סימן של שחרור, אלא של חנק. במילים אחרות, בחירה יכולה להתפתח להיות בדיוק הפוך מכל מה שהיא מייצגת. בחירה בלתי מוגבלת נראית טוב יותר על הנייר מאשר במציאות.

לכן עולה השאלה, האם היכולת לבחור בהכרח תעשה אותנו יותר מאושרים?

שיינה איינגר, פרופסור למינהל עסקים בבית הספר לניהול של אוניברסיטת קולומביה ומומחית בעלת שם עולמי בחקר קבלת החלטות, מספרת על זוג צעיר בשיקגו שעומד להביא לעולם את ילדתם הראשונה. בחודש התשיעי להריונה, האישה החלה לחוש בצירים והובהלה לחדר המיון. הילדה נולדה בניתוח קיסרי, אבל תוך כדי הניתוח סבלה היולדת מאי־ספיקת חמצן למוח.

היא חוברה למכשיר הנשמה, מה שפגע באופן בלתי הפיך בתינוקת. הרופאים נתנו לבני הזוג אפשרות לבחור: לנתק את התינוקת ממכשיר ההנשמה, מה שיוביל לכך שהיא תמות בתוך מספר שעות; או להשאירה מחוברת למכשיר ההנשמה, ואז היא יכולה הייתה למות בתוך ימים. אומנם יש לה גם סיכוי לשרוד, אך היא עלולה להישאר במצב של צמח לכל חייה, ללא יכולת לתקשר, לדבר או להיות באינטראקציה עם אחרים. מה הם עשו? מה כל הורה היה עושה?

בראיונות עם הורים אמריקאים וצרפתים שסבלו מאותה טרגדיה, נמצא הבדל משמעותי. בצרפת, הרופאים הם אלו שהחליטו אם ומתי לנתק את התינוק ממכשיר ההנשמה, בעוד שבארה"ב ההחלטה הסופית הייתה בידי ההורים. נמצא שלכך הייתה השפעה משמעותית על ההתמודדות עם האובדן. גם שנה לאחר מכן, הורים אמריקאים הביעו יותר רגשות שליליים בהשוואה להורים הצרפתים, שנטו לומר משפטים כמו, "קלוד היה כאן לזמן כל כך מועט, אבל הוא לימד אותנו כל כך הרבה. הוא נתן לנו פרספקטיבה חדשה על החיים". לעומת זאת, הורים אמריקאים אמרו דברים כמו: "מה היה קורה אילו היינו מחליטים אחרת?" ו"אני מרגיש שהיה לי חלק בהוצאה להורג".

עם זאת, כאשר ההורים האמריקאים נשאלו אם הם היו מעדיפים שהרופאים יקבלו את ההחלטה עבורם, כולם השיבו בשלילה, אין סיכוי. הם לא היו מסוגלים לדמיין מצב שבו הם מאפשרים למישהו אחר לקבל החלטה בעלת השלכות על חייהם. זאת, אף על פי שביצוע הבחירה הזו גרם להם להרגיש לכודים, אשמים, כועסים ובחלק מהמקרים בדיכאון קליני. הם כלל לא יכלו לדמיין מצב שבו יאבדו את זכות הבחירה.

בנוסף להנחה שלבחור זה להיות נאמן לעצמי, יש לנו בתרבות המערבית הנחת יסוד נוספת: שככל שיש לנו יותר בחירה – כך עולה הסיכוי שנגיע לתוצאה המיטבית עבורנו. בין שמדובר בסופרמרקטים מלאי מוצרים, בטינדר עם מיליון אפשרויות לדייטים, או באמזון עם 27 מיליון ספרים. עם כל כך הרבה אפשרויות בחירה, בטח נמצא את האפשרות המושלמת עבורנו.

במחקר הריבות המפורסם, פרופ' איינגר השוותה בין שני דוכני טעימות. אחד הציע שישה סוגי ריבות והשני 24. מרבית הצרכנים נמשכו כמובן לדוכן שהציע 24 טעמים. אולם שיעור האנשים שאכן קנו ריבה היה קטן פי שלושה בהשוואה לדוכן שהציע שישה בלבד. מסתבר שככל שאנו נחשפים ליותר אפשרויות, כך הסיכוי שנקבל החלטה יקטן. זו תופעה המכונה "פרדוקס הבחירה".

תסריט זה מדגים תכונה אנושית בסיסית: קיימת אצלנו העדפה אינהרנטית לשפע אפשרויות, גם אם השפע קיים רק בתיאוריה. הקונה הממוצע יעדיף לבחור מרשימה בת חמישה פריטים מאשר מרשימה של שניים בלבד. אנו נוטים לחשוב שככל שמספר האפשרויות גדול יותר, כך גדלה הסבירות למצוא את זו שתענה באופן המיטבי על צרכינו. אולם שוב ושוב מתברר שככל שיש יותר אפשרויות - הסבירות שנקבל החלטה יורדת.

מיליוני שנות אבולוציה בחברת ציידים־לקטים לא הכשירו אותנו לבחירה מתפריט המציע 30 סוגי מנות או בן זוג מבין 1,000 אפשרויות בטינדר. אחרי מיליון שנות הישרדות, המבוססת על הבחנות פשוטות, איננו מתוכנתים ביולוגית למבחר הרב שניצב בפנינו היום. הנרטיב הזה של בחירה ללא גבולות טומן בחובו הבטחה לחופש, לאושר ולהצלחה. הוא מניח את העולם לרגליך ואומר – אתה יכול לקבל הכל, אתה יכול להיות מי שרק תרצה. זהו נשמע מצוין, אבל אם נתבונן מקרוב, נתחיל לראות את החורים בסיפור הזה שאנו מספרים לעצמנו. לכן ייטב לנו, אם נתחיל להכניס תפיסות חדשות לנרטיב.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.