עברו כמה שנים מאז שהפילוסוף נאסים ניקולס טאלב הציע תרגיל מחשבתי בנוסח הבא: מיליארדר מציע לכם עסקה. 10 מיליון דולר שתרוויחו במשחק רולטה רוסית. אקדח תופי עם מקום לשישה כדורים, אבל רק כדור חי אחד. בסך הכל, שתי תוצאות אפשריות. בחמישה מכל שישה מקרים תקבלו 10 מיליון. במקרה השישי תזכו להספד קצת מביך בעיתון. טאלב משתמש בתרגיל הזה כדי לדבר על לקחי ההיסטוריה, על השפעת האקראיות עליה, ועל היכולת שלנו לשפוט אותה.
משחק הרולטה מתווה דרך לשתי היסטוריות אלטרנטיביות. אחת – תהילה ועושר. הגאון שהימר והרוויח בגדול; שנייה – מוות טיפשי וחסר פשר של האידיוט שהימר על חייו והפסיד בגדול. הלקח של טאלב מהתרגיל פשוט: אל תשפטו מנהיג, החלטה או אירוע לפי התוצאה. במקרים רבים, התוצאה היא לא יותר מאירוע מקרי.
הנה דוגמה: מנהיג מצליח להקים ממשלה כשבידו בקושי 6 מנדטים – גאון יצירתי או טיפש ששיחק לו המזל? לפני שנה בדיוק, נפתלי בנט נראה כמו גאון. כמה חודשים אחר כך נגמר המזל, והמציאות סגרה עליו.
זהו קושי מובנה בהבנת העבר, ועל כן גם בחיזוי העתיד. ערב ראש השנה שעברה שאלנו את הישראלים מה יקרה השנה. שאלנו, לדוגמה, אם לדעתם איראן תשיג פצצה גרעינית. רובם אמרו שלא – וצדקו. שאלנו אם תהיה מלחמה של לפחות שלושה ימים בעזה. רובם אמרו שלא – וטעו. גם השנה אנחנו שואלים. לדוגמה, האם בתשפ"ג, השנה שבפתח, תהיה עוד מערכת בחירות חוץ מזו שמתקיימת עכשיו.
האם הציבור יכול לדעת? הוא לא יכול לדעת, אבל עמדתו מסמנת רף של ציפיות. תכף נדבר על ציפיות. למה אינו יכול לדעת? כי הבחירות הקרובות יוכרעו כמו רולטה רוסית. צל ארוך של אקראיות מרחף מעליהן. אולי מפלגה אחת תיפול אל מתחת לאחוז החסימה. אולי יבוא אחוז אחד נוסף של מצביעים ערבים. אולי יירד גשם שישאיר מצביעים בדואים של רע"ם בבית. אולי ברגע האחרון ייצא מישהו מהמרוץ. הקרב צמוד, ואין לדעת מה יקרה. כשישקע האבק, נשב כולנו ונכתיר מנהיג או "אסטרטג" פוליטי (אין תואר מנופח יותר שמוצמד לבעלי מקצוע מהתואר "אסטרטג" למי שתפקידם להטריל בוחרים ברשתות החברתיות) כ"גאון" או כ"כישלון".
הנה דוגמה: מרב מיכאלי. היא התעקשה והחליטה שהעבודה תתמודד בלי להתאחד עם מרצ. גם זו רולטה רוסית, בדיוק מהסוג שטאלב מתאר. גם ההסתברויות נראות דומות למדי. בחמישה משישה מקרים העבודה ומרצ יעברו את אחוז החסימה, ומיכאלי תוכתר כמנהיגה חכמה שהחלטתה הוכיחה את עצמה. במקרה השישי האקדח יירה, ואחת המפלגות לא תעבור. ההספד יקבע שמיכאלי נהגה בטיפשות פזיזה.
אז מה מאלה נכון? מה שנכון הוא שמיכאלי החליטה לקחת הימור של אחד לשישה שהמרכז־שמאל יתרסק, וגוש נתניהו ינצח, כדי שהעבודה תתמודד לבד. את ההימור הזה צריך לשפוט בלי קשר לתוצאה בדיעבד. זה אותו הימור, בין שהעבודה ומרצ ייכנסו לכנסת ובין שאחת מהן, או שתיהן, לא ייכנסו.
אומללות גלובלית
ננסה קביעה כללית, קצת שטחית, אבל ככה זה בדרך כלל עם קביעות כלליות: בתשפ"ב לא קרה שום דבר במיוחד טוב לישראל, וגם לא קרה שום דבר במיוחד גרוע לישראל. בעולם קרו כמובן כל מיני דברים דרמטיים, בראשם המלחמה באוקראינה. אבל אנחנו מסכמים שנה עברית, ומתמקדים בזירה המקומית.
אז מה קרה בזירה המקומית? האמת – לא הרבה. דוגמאות? המצב הפוליטי לא השתפר, וגם לא נעשה גרוע יותר. תשפ"ב הייתה כמו קודמותיה. המצב הכלכלי גם הוא לא השתפר. מחירי הדיור המשיכו לעלות, וישראל לא פתרה את הבעיה. איראן לא פיתחה פצצה גרעינית, אבל פרויקט הגרעין שלה גם לא נבלם. הסכסוך הישראלי־פלסטיני נותר בעינו, לא לבלוע ולא להקיא. האתגר החרדי כנ"ל. גברים חרדים לא נהרו לעבודה, גם לא לצה"ל. בתי הזיקוק נותרו במקומם. הפקקים נותרו במקומם. ומצד שני, ישראלים נוהרים לחו"ל, המצב הכלכלי של רובם סביר ויותר, המצב הכלכלי של המדינה טוב יחסית, גם מזג האוויר עדיין נסבל, בעיקר כשנגמר הקיץ. לא קרה לישראל אסון, וגם לא היו פריצות דרך.
הנה, חזרנו לציפיות. הן כשאלה פילוסופית והן כשאלה פסיכולוגית. קודם כל צריך להחליט מה הציפיות שלנו באופן כללי, האם אנחנו שמרנים, שעיקר הרצון שלהם הוא להגן על הקיים, וכל עוד לא קרה שום דבר רע – זה בעצם טוב. או שאולי אנחנו פרוגרסיבים, שמבקשים לחולל שינוי, וסבורים שיש הכרח לחולל שינוי, וכל עוד לא השתנה שום דבר – זה בעצם רע.
על הקומה הזאת יושבת גם קומה פסיכולוגית. הנטייה של כל אחד ואחת מאיתנו בקביעת רף הציפיות. מי שמניח שאוטוטו יהיה רע, צריך להיות מרוצה למדי משנה שעברה בלי קטסטרופה. מי שמאמין שאוטוטו יהיה טוב, יביט לאחור על תשפ"ב בפרצוף של אכזבה. עוד ממשלה שלא שרדה. עוד מדד דיור שעלה. עוד פקק שעיכב אותי בדרך לעבודה.
מכון הסקרים גאלופ פרסם לפני כמה ימים ספר חדש. ספר שמתאר תהליך גלובלי מטריד, עוכר שלווה. ג'ון קליפטון, המחבר, הכתיר את הספר "הנסיקה הגלובלית של אומללות ואיך המנהיגים החמיצו אותה". הנה פסקה מתוכו: "דמיינו סולם עם שלבים שממוספרים מ־0 בתחתית ועד 10 בשלב העליון. השלב הזה מייצג את החיים הטובים ביותר עבורך, והשלב התחתון מייצג את החיים הגרועים ביותר עבורך. על איזה שלב בסולם הייתם אומרים שאתם מרגישים שאתם עומדים כיום?".
"כאשר שאלנו את העולם לראשונה את השאלה הזו בשנת 2006", כותב קליפטון, "3.4% מהאנשים אמרו לגאלופ שחייהם הם 10 – החיים הטובים ביותר האפשריים. רק 1.6% אמרו שחייהם היו 0 – החיים הגרועים ביותר שאפשר. לאחר 15 שנות מעקב, המספרים הללו השתנו באופן משמעותי. מספר האנשים שחיים את חייהם הטובים ביותר הוכפל ליותר מ־7.4%, בעוד שמספר האנשים שחיים את חייהם הגרועים ביותר גדל פי ארבעה, ל־7.6%".
אבל זה מחמיר. "מחמיר" זה לא אני קובע, זה קליפטון אומר. הפערים בין מאושרים לבין אומללים גדל. ואגב, הוא גדל לרעתה של ישראל. לא שישראלים הם מהאומללים, אבל השכנים שלהם כן. לבנון מדורגת במקום הראשון בעולם באומללות. ואם נדמה לכם שזה לא משפיע על הסיכוי שתהיה מלחמה עם לבנון, שווה שתחשבו על זה שוב. בטח שזה משפיע (אגב, לשני הכיוונים).
ירדן היא המדינה שתושביה הם במקום החמישי הכי אומללים בעולם – בעולם! – וגם זה כמובן משפיע. עליהם, על קרוביהם ברשות הפלסטינית, על הסיכוי שיחפשו קטטות עם ישראל. משפיע עליהם ומשפיע עלינו, ועל השאלה אם לנו הייתה שנה טובה, ואם תהיה שנה טובה.
הנה, גם זו דרך לסכם: סיכום השוואתי. במקום לשאול "האם לנו הייתה שנה טובה?", שאלו "האם לנו בהשוואה לאחרים הייתה שנה טובה?". זה בהחלט משנה את התוצאה.
"אין לנו דת"
נישאר בעולם הציפיות והתחזיות. תחזית דמוגרפית היא עניין מסובך, כי דברים משתנים עם הזמן. תחזית דמוגרפית שיש בה מרכיבים סוציולוגיים – כלומר, לא רק השאלה כמה ייוולדו וכמה ימותו, אלא גם איזו זהות הם והן יאמצו – מסבכת את התחזית עוד יותר.
קחו דוגמה מוכרת: חרדים בישראל. אנחנו יודעים כמה ילדים בממוצע יש להם, ויכולים למתוח קו שמנבא פחות או יותר מה יהיה שיעור החרדים בישראל בעוד כמה עשורים (כשליש מהיהודים). אבל הקו הזה מסתמך לא רק על הנחה אחת, אלא על כמה.
ראשונה – ששיעור הלידות והמיתות יהיה דומה למה שאנחנו מכירים. זה המרכיב היותר פשוט לחישוב; השנייה – שלא תהיה עלייה פתאומית לישראל של חרדים או של לא חרדים. או ירידה. הגירה יכולה בהחלט לשנות מאזן דמוגרפי, ולא תמיד קל לחזות אותה מראש, או לשלוט בה; ועוד הנחה – שהחרדים יישארו חרדים. וכמובן, דבר תלוי בדבר. אם יתברר שבעוד 20 שנה שיעור הנשירה מהמגזר עולה, אזי אין משמעות לשיעור הילודה, כי צריך להפחית ממנו את הנושרים ואת ילדי הנושרים, שכנראה כבר לא יהיו חרדים (ומן הסתם יהיו גם מעטים).
כל זה לא אומר שצריך לוותר על תחזיות. אין כלי אחר שאפשר לתכנן בעזרתו את העתיד. כמה דירות נצטרך, כמה כבישים, כמה רכבות, כמה בתי כנסת, כמה תקציבים לאברכים. המדינה צריכה להיערך למציאות חדשה, או בהסתגלות, או בשינוי מדיניות כדי לשנות את המציאות. המדינה נזקקת לתחזיות, לטווח קצר, בינוני וארוך. ומצד שני ברור לכל שגם תחזיות קצרות טווח הן כלי מוגבל, שלא לדבר על תחזיות ארוכות טווח. בטח כשמדובר בתחזיות שנוגעות לאמונות והתנהגויות של בני אדם (התחזית להתחממות גלובלית היא עניין אחר: היא נוגעת לתהליכים שנובעים מחוקים פיזיקליים).
כל זה הקדמה הכרחית לתחזית שפרסם מכון המחקר פיו לפני קצת יותר משבוע על מצבה הצפוי של הדת באמריקה. תחזית מרתקת מהרבה בחינות, משוכללת וזהירה. היא כוללת כמה תסריטים. מה יקרה אם המגמות יישארו כמו עכשיו, מה יקרה אם יתמתנו, מה יקרה אם יחריפו. יש פערים גדולים בעוצמת התוצאה בתסריטים שונים, אבל התמונה הכללית נשארת יציבה: אמריקה היא מדינה שנעשית פחות ופחות נוצרית, יותר ויותר חילונית. לא חילונית במובן של "לא מקיימים מצוות". חילונית במובן של "אין לנו דת". לא דת שאנחנו מקיימים, ולא דת שאיננו מקיימים. אנחנו לא "נוצרים", לא "יהודים", לא "מוסלמים", לא "בודהיסטים". מה הדת שלכם? "אין לנו דת". באנגלית הם מכונים "נונס" (Nones).
זה תהליך מרתק מהרבה בחינות, וחשוב מאוד מהרבה בחינות. גם לישראלים שמתעניינים באמריקה, ביחסים איתה, שלא לדבר על מי שאחראים על היחסים הללו – חשוב להבין את התהליך הזה ואת משמעותו. לדוגמה, שיהיה שיעור נמוך יותר של אמריקאים שיש להם זיקה דתית לארץ הקודש. משמעותו, לדוגמה, שהיהודים האמריקאים – אם יתנהגו כמו שאר האמריקאים, ויש סיבות טובות להניח שכך יקרה – יתמעטו. אלא אם יצליחו לפתח תרבות יהודית שאין לה זיקה משמעותית לדת. כלומר, שאפשר יהיה להרגיש בנוח לומר "אין לי דת" וגם לומר "אני יהודי". כי ינותק הקשר בין "דת" לבין "יהודיות".
מחר נהיה חילונים?
אמריקה, כמובן, היא לא מקום של יהודים. היא מקום בעיקר של נוצרים. בשנת 1990, 90% מהצעירים בני 30 עד 34 שגדלו כנוצרים באמריקה נשארו נוצרים. השיעור ירד ב־2020 ל־65%. כלומר, מקרב מי שנולדו נוצרים, שליש נשרו. 31% ממי שנולדו כנוצרים בשנת 1990 הם היום "נונס".
תשאלו: ומה קורה למי שכבר אז נולדו "נונס", אולי הם הפכו לנוצרים? התשובה היא לא. הרבה ממי שנולדים נוצרים משירים מעליהם את הדת, ורוב מי שנולדים ללא דת, נשארים ללא דת. כך שהמגמה ברורה, וגם מהירה למדי: האמריקאים מוותרים בהדרגה על דתם. אנחנו עוד רגילים לדקלם את הקלישאה שאמריקה היא מדינה מאוד דתית, אבל בהדרגה זה נעשה פחות ופחות נכון.
המודל של פיו מציע ארבעה "עתידים חלופיים" לשיעור הנוצרים באמריקה בשנת 2070.
מודל ראשון: אם מהיום והלאה אף אמריקאי לא ישנה את מצבו. במקרה כזה, שכמובן אינו סביר, 54% מהאמריקאים יהיו נוצרים בעוד קצת פחות מ־50 שנה.
מודל שני: המשך המגמה הנצפית היום, בקצב של היום. במקרה כזה, שאתם יכולים לראות גם בגרף, שיעור הנוצרים יירד ל־46%.
מודלים שלישי ורביעי: נטישה מתגברת של הנוצרים, עם הגבלה (מודל שלישי) ובלי הגבלה (מודל רביעי) מורידה את שיעורם בארה"ב ל־39% ו־35% בהתאמה.
מול הירידה בשיעור הנוצרים יש עלייה מסוימת בשיעורם של בני דתות אחרות, כמו מוסלמים, אך בעיקר עלייה בשיעורם של מי שאין להם דת. זה לא שאמריקה מחליפה דת, אלא מוותרת על דת. כך קרה כבר בהרבה מאוד מדינות במערב אירופה, כך צפוי לקרות גם ביבשת האמריקאית. אלא אם יקרה מהפך. החוקרים מזהירים שישנה גם אפשרות כזאת. מלחמות, מגיפות, משברי טבע. כל אירוע כזה יכול לשנות את התחשיבים.
אמריקאים כרגע עוזבים את הדת, אבל יכולים להחליט יום אחד גם לחזור אליה. תחייה דתית כבר הייתה בעבר, ויכולה לחזור שוב. אבל צריך לומר: תחייה דתית בעבר הייתה כאשר בני אדם שהדת לא הייתה במיוחד חשובה להם, נעשו יותר דתיים. המצב שונה במקרה של אנשים שאין להם בכלל דת לחזור אליה. הם לא צריכים "לחזק" דבר קיים אבל רדום, אלא "לאמץ" משהו שכבר איננו שלהם.
למה מתחולל תהליך כזה של חילון? הדוח החדש הוא דוח מתאר ולא דוח מסביר. הוא מתעד את התהליך בהתרחשותו ומנסה לצייר כיצד יתפתח. אבל חובת ההסבר נותרת על כנה. ויש לה חשיבות כאשר קוראים דוח כזה בישראל, משום שהוא מלמד לא רק על מה שיקרה באמריקה (ומשפיע על ישראל מכוח תלותה המסוימת בארה"ב), אלא גם על מה שיקרה בישראל (אם מאפיינים דומים יובילו לתהליכים מקבילים). אז למה האמריקאים מוותרים על דתם?
בתשובה לשאלה הזאת יש הרבה תיאוריות ומעט ודאויות. ישנם חוקרים הסבורים שהעידן הנוכחי מספק לבני אדם "ביטחון קיומי". התנאים טובים יותר, אין דאגה שמחר לא יהיה אוכל, או מחר לא יהיו אמצעי חימום, או מחלה קטלנית תחסל המונים. המדע מאפשר חיים ארוכים יותר, ולבני אדם אין צורך להיאחז בדת כמשענת של יציבות.
תיאוריות אחרות מתייחסות לתנאים השוררים באמריקה, וחלקם גם בישראל. החיבור של נצרות (ואצלנו יהדות) עם שמרנות פוליטית מרחיק קבוצות ליברליות מהדת. ויש גם תיאוריות שנוגעות לירידה באמון במוסדות דתיים (גם אצלנו), שערוריות של אנשי דת (אצלנו קצת פחות, אבל יש), עלייה בשיעור הנישואים המעורבים (אצלנו כמעט ואין), צמצום גודל המשפחה (לא בישראל).
מחקר קודם של פיו מצא שה"נונס" עזבו את הדת בגלל חוסר אמונה (49%), סלידה מדת מאורגנת (20%), היסוסים ביחס לנכונות הדת (18%), ועוד כמה סיבות. 2% אמרו שהם פשוט "עסוקים מדי". הנה, לפעמים גם זו סיבה לוותר על משהו. ואם על משהו, גם דת זאת אפשרות.
השבוע השתמשנו בנתוני המדד, גאלופ, פיו, המכון למדיניות העם היהודי, הספר "תעתועי האקראיות" של נאסים ניקולס טאלב, הספר "topS dnilB" של ג'ון קליפטון