היא ביקשה ממני לכתוב עליה ועליו. אני לא שכירת עט של אף אחד, אבל כבר שנה וחצי שאני מכירה אותה והיא כמעט לא ביקשה כלום עד היום. בהתחלה לא היה נעים לי לסרב, אני פוגשת אותה על בסיס שבועי, לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, ידעתי שאם אגיד “לא" בזמן שהיא אומרת לי כל כך הרבה “כן", הדבר עלול להאפיל על יחסינו. אז הבטחתי לה שבקרוב אכתוב, וכששאלה אחרי חודש אם כבר כתבתי, עניתי “טרם הספקתי", ושוב עבר חודש, יצא לי ספר חדש והיא שוב התעניינה: “אולי כתבת? אולי בספר?". “אני מתנצלת", עניתי, “עוד לא".
וחלפו עוד כמה חודשים, היא הייתה איתי בסערות, ראתה אותי אחרי דייטים טובים וגם כאלו שפחות, לפני הרצאות חשובות נסכה בי ביטחון, ובזמן שבר ואובדן אמרה “לכי לסיבוב. כשתחזרי, יחכה לך אוכל טעים".
הרבה פעמים שמה לב שמשהו חסר במקרר, לא מתוך דלות, חלילה, אלא מתוך חיים אינטנסיביים, אז עוד לפני שאני או גפן נחשוק במשהו ולא יהיה, עשתה השלמות על דעת עצמה והכניסה אל המקרר - מעולם לא נתתי לה לשלם, תמיד הביאה לי קבלה, כי ידעה שמתנות אני לא אוהבת ונתתי לה את הכסף בתוספת צ'ופר על הזמן שלה ועל הלב הרחב.
אבל כתיבה צריכה זמן והשראה וחשק, ואף על פי שסיפרה לי לא פעם את סיפור אהבתה היפה להוא שאיננו עוד, לא מצאתי פתח או חשק לכתוב עליהם. וגם כשניסיתי, כשרציתי מאוד להפתיע אותה - עצבותי עצרה בעדי, כי סיפורה שמח בעוד שלי מר וקודר.
אבל הלילה קרה מקרה, הלילה חלמתי על שניהם, על זו שקרובה אליי כל כך ועל ההוא שהיה אהוב לבה ולימד אותה את רזי האומנות והאהבה.
היא אף פעם לא סיפרה לי עליו באריכות, רק מקטעים־מקטעים שערכתי כרונולוגית בראשי. היא עוד ראתה אותי ואת בן זוגי הקודם יחד, באה להשגיח על גפן שהייתה אז רק בת חודשיים, היא זוכרת איך התארגנו לצאת להופעה של דויד ברוזה ורגע לפני שפתחנו את הדלת אמר שהוא עייף ואם לא אכפת לי ללכת לבד. אני זוכרת שהוא הלך לישון בזמן שהיא השגיחה על התינוקת הקטנה וכשחזרתי, לבדי, מלאה באכזבה על נישואיי שסופם ידוע אבל מפוצצת בתשוקה שפיזר ברוזה, התיישבתי על הספה לידה והיא הביטה בי ואמרה: “פעם אחת בחיים חייבים להתאהב, סיפרתי לך כבר על ההוא שאהבתי?".
וכך ישבנו שעה או שעתיים, סיפרה לי על האומן שהיה, על ציורי השמן שצייר, על זה שהחליט לטוס רחוק מכאן, כי המדינה הזו הזכירה לו התעללות שעבר, עצב, בוציות ורפש ומנעה ממנו כל השראה, סיפרה איך ארזה מזוודה, כמה ילדים קטנים ואמרה לו “תתחיל לצעוד, אני מאחוריך". היא הכינה לשתינו נס קפה בזמן שהסרתי את האיפור והמשיכה לספר על האנשים החשובים שהתארחו אצלם בבית הקטן שהיה להם בארצות הברית, איך החנו את הקאדילק והמרצדסים על הדשא שטיפחה ובאו לאכול מעוגת הגזר שאפתה, לשתות תה ולהקשיב לכל מה שבעלה, אהובה, יכול היה לספר.
שתינו את הנס והיא גילתה לי שלא היה אכפת לה לטפל בילדים, לא ללכת ללמוד, לא לשאוף רחוק מדי, כי הוא היה הכל. ידען גדול, מצחיק, ג'נטלמן, צנוע ובעיקר ידע לצייר על הדף כמו שידע לצייר על גופה. “בכל פעם שראה שמשהו מתחיל לנבול בי", כך לחשה לי והעיפה מבט לכיוון חדר השינה, לבדוק שאף אחד לא מצותת לנו, “שלח את הילדים לחברים ונעל את הדלת אחריהם, כך היינו אני והוא מתפשטים, לגמרי, הוא היה מצייר עם מנגינת פטיפון יפה בבית ואני הייתי הולכת עירומה להכין לנו משהו שנחמד אם מעשנים אותו".
“עשיתם אהבה?", העזתי.
“בלי הפסקה, כאילו לא באו ילדים לפני, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו מגלים האחד את השנייה, הוא לימד אותי הכל, גם פיזי וגם רוחני, אהבתי אותו, את יודעת?".
שאלה אותי ואספה את כוסות הנס. אחר כך הביטה בי ושתינו ידענו שזהו, שמגיע לי קצת יותר. חודשיים אחר כך עשיתי את הצעד ועליו כבר כתבתי מספיק.
הרבה פעמים אני רואה אותה נזכרת בו ומתחרטת על ימיו האחרונים, שלא הספיקה לבלות עמו מספיק. בשלב מסוים היא רצתה ארצה, אל משפחתה, ביקשה לעצמה משכורת ודאית ולא נודדת על פי השראה, וכשהילדים בגרו מספיק, שבו כולם. הוא נשאר שם, ורק בערוב ימיו, כשהוא תשוש, חולה ועייף, חזר הנה.
ועוד היו לה אהבות אחריו, לא גדולות, אלא בינוניות, כאלו שהמוכר יכול להכניס לשקית בקלות ולא אומר “את זה תצטרכי לסחוב ביד", וגם עכשיו יש כזו והיא הולכת איתה בנוחות, בארץ, בעולם, ים המלח, אילת, קצת קפריסין. ויש ארוחות משותפות יחד ומשפחה ונכדים וטוב לה.
“אבל אהבת אמת הייתה לי אחת", אמרה לי ושוב נקבה בשמו בחרדת קודש.
לפעמים אני מדמיינת אותם, בפרט בסצינה ההיא, של בית ריק מילדים, שירים יפים מהוודסטוק ואהבה בין צבעי השמן. אחר כך בטח אכלו משהו קטן ונרדמו על המיטה הקטנה שהייתה להם, מחובקים. כשפקחה את עיניה, לקראת הערב, בטח ראתה אותו שוב, מול כן הציור ואת דמותה נרקמת לה שם.
לא היה צריך ליחצן, לא היה שום רצון כזה, לא להעלות תמונות אהבה ולא לפידבקים שקריים בדמות לייקים. היה שם משהו טהור ונקי. לא מזמן נתקלתי בסיפור האהבה של פסיכה וקופידון. פסיכה הייתה היפה באלות, יש שאפילו כינו אותה “ונוס החדשה". קופידון התאהב בה עד מאוד (כנראה שהסנדלר לא הולך יחף) וביקש להינשא לה ובלבד שלא תביט בו ותגלה את זהותו. היה לה קשה, אבל היא הסכימה וכך הם חיו יחד בבית מדהים, עם מרצפות מזהב וחלונות גדולים.
ומדי לילה היה בא אל חדרה ומענג אותה בעדינות, מהעינוגים הללו גם הביאה לו בת ושמה “עונג". למרות המחשבה שהייתה מפציעה אל ראשה של פסיכה מדי פעם, שאולי בעלה נראה כמו מפלצת ובגלל זה לא רצה שתראה אותו, נפשה נקשרה בנפשו. השיחות איתו, מעשי האהבה, התשוקה, החברות, יצרו אצלה כמיהה ואהבה גדולה ובלתי אמצעית לאל שנשא אותה לאישה.
אולי אנחנו מסתכלים על הדברים הלא נכונים, אני לא יודעת, כנראה שהדור הזה הסליל את בני גילי לשם. אולי היופי משחק תפקיד גדול מדי, ואם לא הוא אז הקריירה, ואם לא היא אז הכסף, ואם לא הכסף אז הסקס, שחייב להיות מושלם, ואם לא הסקס, אז משהו אחר כבר יבוא. כל כך הרבה קריטריונים לפסילה, עד שבסוף אנחנו אוחזים ידיים עם האדם הלא נכון. וכמעט לא באים אל אוזניי סיפורים כמו אלו, על אהבות שלא תלויות בדבר, גם בעוני, גם בחולי וגם בכאב. על שיחות עד אור הבוקר, על ראיית האחר טרם אני רואה את עצמי ועל הפשטות היפה שעליה כתבה לאה גולדברג.
הטור הזה יפורסם מספר ימים לאחר שכתבתי אותו, אבל הערב היא שוב תבוא אל ביתי ואל ביתה של גפן. הפעם אשאיר לה שוקולד בריא על השולחן ומתחתיו מעטפה עם הטור הזה, אולי היא תתרגש ואולי גם לא - מה שבטוח, כשאשוב הביתה הלילה, גפן תהיה במיטתה, אחרי מקלחת וישנה שנת ישרים, והיא תשב על הספה, תחכה לי, תביט בי בחיוך, אולי גם בעצב, ותספר לי עוד סיפור עליו. סיפור שידחוף אותי עוד קצת לקראת האהבה הגדולה ההיא, של הפעם בחיים.