לשבריר של רגע נדמה היה שזאת טעות בעריכה. "באירוע של סליחות מאות  רבנים הזהירו, אסור להבליג על אלימות בחברה, אסור לתת לקיצוניים להוביל". לא, זאת היתה טעות. לא מאות רבנים ניצלו את ימי הרחמים והסליחות להביע, לפרסם ולהפיץ את דעת התורה נגד שנאת חינם, נגד "האלימות הגואה ועולה בחברה בישראל".

היה זה נשיא המדינה יצחק הרצוג שקיים אירוע סליחות בית הנשיא, הזהיר והתריע "אל תנו לקולות הקיצוניים והאלימים להוביל אותנו להוביל אותנו לתהומות". הנשיא קרא לראשי המפלגות להשמיע "קול מתון ואחראי... אסור שנראה כאויב את מי שחושב אחרת מאיתנו". זה לא שהרבנים בישראל שתקו. גם הם ניצלו את ימי הרחמים והסליחות להזכיר את קיומם, להשמיע את קולם, להזהיר.

אבל רבנים בישראל שעשרת ימי תשובה צריכים להיות שיא לפעילותם הרוחנית, הדתית והמוסרית הביעו דאגתם וחרדתם מנאומו של ראש הממשלה יאיר לפיד בעצרת האו"ם שמתוכנו השתמעה תמיכה בפתרון שתי המדינות. 400 רבנים חברי פורום "פיקוח נפש", שיגרו מכתב לח"כים נגד ראש הממשלה, "הטיפש מעלה מחדש את הרעיון שכבר שכחו ממנו מול כל אומות העולם. עליך להתפטר עוד היום". ממש נושא, נוסח, סגנון ובמיוחד עיתוי שהרבנים החליטו שהם מתאימים, הולמים  ומשקפים באופן מדוייק את מאמר הגמרא "דרשו ה' בהמצאו (ישעיהו נה ו) – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים" ( מסכת ראש השנה י'ח).

למאות רבנים בישראל, מאמר הנביא "דרשו ה' בהמצאו" נאמר, תועד והונצח לא כתזכורת לעשרת ימי תשובה אלא כשעת כושר הולמת להפגנת דעתם ועדיפותם הפוליטית. מותר לרבנים להביע את דעתם בנושא פוליטי. במיוחד נושא שנוגע לשלימות הארץ. מותר להם להשמיע השקפתם על טיבו ואופיו של ראש הממשלה, גם ואפילו אם השקפה זאת חושפת ומגלה את עדיפותם הפוליטית, מפלגתית.

אבל איך זה שרבנים לא מהרהרים לרגע, לא חושבים, לא מביאים בחשבון שבעשרת ימי תשובה, ימי הרחמים וסליחות, תפקידו, יאודו, שליחותו של רב בישראל מתמצים בהטפת מוסר, בקריאה פיוס, בפנייה לאחדות, בתחינה להזהר ולהשמר משנאה וממחלוקות.

זה בכלל לא עלה בדעתם של הרבנים שחתמו על המכתב שהביע התנגדות לפתרון פוליטי של שתי מדינות. זאת בעיצומם של עשרת ימי תשובה. ממש עיתוי מושלם מבחינת הרבנים. רבון דעלמא כולא. מתחוללת בישראל מערכת בחירות שלכיעורה, להיקף ההסתה, לממדי השנאה, לעומק הפילוג והשסע שהיא מבטאת ומפיצה כמעט ולא זכור תקדים.        

איך אמר הנשיא הרצוג, "אי אפשר שלא לחשוש בחרדה: מה השלב הבא? סכינים? יריות? נפגעים בנפש חלילה?... לפני ציוץ או טוקבק מלא שנאה, לפנ שמתעמתים, תוקפים ומכים, עצרו ! ...עצרו עכשיו ! לפני שיהיה מאוחר מדי!" לרבנים בישראל יש דאגות אחרות. הם חרדים מפני פתרון מדיני של שתי מדינות, פתרון שסיכוייו קלושים גם בעתיד שאינו נראה לעין. חכמי התלמוד הקפידו מאוד על לשון נקיה. בעמוד במסכת פסחים (דף ג) משבחים חכמי התלמוד את הכתוב שעיקם פסוקים בתורה רק כדי "לא להוציא דבר מגונה מפיו".

התנאים מביאים דוגמאות של פסוקים שהתורה הוסיפה להם אותיות במטרה ברורה לא להיזקק למילה מגונה. אבל  פעם אחת, במקרה יחיד במינו, חכמי התלמוד נוקטים לשון חריפה, בוטה וקיצונית. "תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" (יש נוסחה 'נבלה סרוחה'). (מדרש רבה ויקרא) חכמי התלמוד היו מבועתים ממקרה, מאפשרות שיהודי שלמד תורה, שידוע ומוכר כתלמיד חכם יתנהג וייחשף באופן שיבייש את תלמודו, שיגחך את תוארו, שישפיל את הערכים שהוא מזוהה ברבים כמייצגם.

אינני יודע עד כמה הרבנים שחתמו על המכתב הנ''ל אכן  מייצגים את המעמד של תלמיד חכם כפי שחכמי התלמוד בזמנם העריכו.  הרבי מקוצק, אחד מגדולי החסידות, שאל פעם אברך, מה אתה עושה? השיב לו האברך, אני לומד גמרא. צעק אליו הקוצקאי. ומה הגמרא לימדה ומלמדת אותך?