אני מניח שבגיליונות החגים של מיטב עיתוני ישראל ובשלל אמצעי התקשורת שלנו יתעמקו ביום הכיפורים בבקשות סליחה למיניהן, שיוחלפו בין נצים ואויבים בעלי שם. הממולחים שבעיתונאים בוודאי יפגישו בין יריבים מימין ומשמאל ויצלמו אותם מתחבקים, כשדמעות זולגות מעיניהם. צ'ילבות אלמותיות ייפלו זו לזרועות זו ויהללו במתיקות את מי שהיה עד לאחרונה שונא מר ונקמן. הכל לעיני המצלמות והעם.
אני כבר מזמן לא קונה את זה. פעם זה אולי עוד עבד, בימים שלמילה “סליחה" הייתה משמעות. כיום ברור לגמרי שהכל בלוף. פוליטיקאים וחובבי תשומת לב חושקים שיניים ומאפסנים את הקללות לכמה שעות, לטובת רייטינג ולייקים. כי בארץ אין טוב מאדם שמסוגל להראות רוך לב והתפייסות פומבית ביום הדין. זה עובד על הקהל מצוין.
למרות מסך העשן, מי שחמוש במעט היגיון בריא רואה שהשנאה שטושטשה שרירה וברירה. גרוע מזה, גדולי המתפייסים הם גם אלו שזמן קצר לאחר סיום הצום מתחילים שוב לחרחר שנאות ובדרך כלל ביתר שאת.
להבנתי, ככל שהסולחות של האדם גדולות ופומביות יותר, כך הוא ממהר לפתוח את הריב המדמם שנסגר זמנית ואף להעמיק אותו. גם זה כמובן בעבור בצע לייקים ותגובות. לכן אחסוך מכם את הטור המשתפך על כוחה של החרטה, הסליחה וקבלת האחר. אצלנו שונאים כדרך חיים. זה בדנ"א שלנו חזק. אתמקד במה שמטריד אותי באמת ביממה הזו: חרדת האופניים שפיתחתי. פחד שמתעצם ומוכפל בכיפור.
כבר כתבתי שאני סולד עד שונא את הקורקינטים, האופניים החשמליים, הסקייטים הממונעים וכל כלי שמניע את מי שעליו, אפילו יהיה זה ילד זב חוטם בן 12, במהירות שעולה על מהירות הקול. ביום שבו יקום שר תחבורה שיהיה מסוגל לטפל במפגע, אציע בהחלטיות להעניק לו את פרס ישראל.
החשש הזה - שנובע גם מההפקרות של הרוכבים וגם מטירוף הנהגים - הרחיק אותי טוטאלית מאופניים. הפחד שוכן אצלנו, כך התברר, עמוק במשפחה. אשתי, למשל, מעולם לא למדה לרכוב על אופניים. נדמה לי שבעזרת המהלך הזה רצו לשמור עליה בבית מסכנות הכביש.
באופן זהה ביקשתי לגדל את מיכאלה בכורתי. בכל פעם שדובר, תואר או ראינו משהו שמזכיר אופניים, הרחקתי ומידרתי אותו ממנה. ולגבי קורקינטים? על אלו היא רשאית להסתובב רק ברחבי הסלון, עם קסדה הדוקה ובמהירות שאינה עולה על צעד בשלוש שעות.
למרבה הצער, את בית הזכוכית שלי סדק חברי הטוב ביותר, שנקשר עם השנים אל בנותיי. השנה הוא הבטיח למיכאלה מתנת יום הולדת, אך המועד הנקוב בלוח חלף, והפלא ופלא האיש לא רכש עבורה דבר. כך, המתנה העתידית גדלה ככל שחלף הזמן. מהבטחה לצבעים מיוחדים לדובי; מדובי למערכת מוזיקלית; ממערכת מוזיקלית לאופניים.
באחד מהימים, בזמן שהוא הצטרף אליי ולילדות לקפה של צהריים, הקטנה הזכירה לו את ההבטחה שנתן. אחרי שהתייבש ונכלם והבין שלא מפירים התחייבות לילדה קטנטונת, צעדנו לחנות הסמוכה ואופניים נרכשו על ידיו, כשפרצופו חמצמץ, בכמה מאות שקלים. בלבי, בעיקר לטובת הבטיחות העתידית, חשבתי שיהיה זה נכון לעצור את המהלך, אבל הייתי כל כך נפעם מהעובדה שהיא עקצה אותו וחייבה אותו לקיים את הבטחתו, שקפאתי על שמריי.
והנה קם הדבר ונהיה: למיכאלה יש אופניים. הבעיה היא שכעת היא רוצה לרכוב. אנוכי די גבוה, והאופניים נמוכים וקטנים, ועל כן מצאתי עצמי מדדה ברחבי גבעתיים, תופס את המושב האחורי, מאזן את כלי המשחית ודוחק בקול היסטרי ברוכבת הטור דה פראנס העתידית: “לאט. בזהירות. לא ליפול".
זה היה שילוב הרסני של פוביות אדירות וכיפוף לא נעים של עמוד השדרה, שעיקם את גבי. וזו רק ההתחלה. העניין יחמיר עד שתדע סוף־סוף לדווש כהלכה. אז, במחשבה שנייה, עם כל סלידתי מטקס הסליחות שהפך למחול של צביעות, עדיף היה להתמסר לבקשת סליחה מילדה שלא מולאה הבטחה שניתנה לה, מאשר לסיים את חגי תשרי עם פריצת דיסק וילדה שקורעת את הכביש על דו־גלגלי.