1. טוב היה עושה השופט יצחק עמית לו היה מכנס עוד טרם הדיון בערעור אתמול את ועדת הבחירות ומתקן את ההחלטה הבלתי נתפסת שקיבל בעניין ח"כ עמיחי שיקלי. שהרי אין כשל שיפוטי פוטנציאלי שהחלטתו של עמית אינה נגועה בו: היא אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, ודאי שלא עם רוח החוק. היא בלתי סבירה באופן קיצוני, אבל לפני כל אלה - לא ברור באיזו סמכות בדיוק התעלם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית מפסיקה מפורשת של בית המשפט המחוזי.

כדי לחדד את הסוגיה, נניח כי יו"ר ועדת הבחירות הינו משפטן בכיר אחר. האם הוא היה מעז להתעלם מפסק הדין של המחוזי בנימוק שזה נטל לעצמו סמכות שאין לו, ובעקבות קביעה זו מסלק מרשימה לכנסת מועמד שבהסתמך על פסק הדין התפטר מהכנסת והצטרף לרשימה קיימת, במקום לממש את האופציה לא להתפטר ולרוץ ברשימה עצמאית? האם הביטוי "ביזיון בית המשפט" היה נעדר מהשיח אם כך היה נוהג משפטן שאינו שופט בית המשפט העליון?

הטעות האופטית שגרמה לכל הפרשנים והעיתונאים להתעלם מהאמור לעיל היא העובדה - נטולת המשמעות המשפטית - שמדובר בשופט בית המשפט העליון. אבל מי שמוסמך לתקן פסקי דין מחוזיים הוא רק בית המשפט העליון ולא רשות מנהלית אחרת, או בעל תפקיד מנהלי מעין שיפוטי, גם אם הוא שופט. העובדה שמדובר בשופט שעומד להתמנות לנשיא העליון לא רק שאינה נסיבה מקילה, אלא להפך. ממנו מצופה יותר מאחרים להקפיד על כבודה של מערכת המשפט.

לגופו של עניין, שיקלי שינה את מצבו לרעה בהסתמך על פס"ד של בית המשפט המחוזי בהרכב שלושה שופטים, שקבעו שאם יתפטר בתוך ארבעה ימים מיום החלטתם ייחשב כמי שהתפטר בסמוך להכרזתו כפורש, ולכן יוכל להתמודד לכנסת מטעם סיעה בכנסת היוצאת. בית המשפט אימץ הסכמה בין הצדדים שבבסיסה חוות דעת של היועצת המשפטית של הכנסת, שבית המשפט קבע מפורשות שהיא גם מקובלת עליו לגופה בנסיבות המקרה. מה שידעה היועצת המשפטית, וגם השופטים הבינו במהלך הדיון במחוזי היטב, הוא שההחלטה בוועדת הכנסת לראות בשיקלי פורש הייתה פסולה מעיקרה, הן מבחינת אופן קבלתה והן במהותה: היא התקבלה בצורה לא תקינה.

בין יתר פגמיה היורדים לשורש חוקיותה הייתה הצבעתם של ח"כים מחליפים שלא נכחו כלל בדיונים. ומבחינה משפטית, סעיף 6א(ב) לחוק יסוד "הכנסת" קובע: "...ואולם הצבעה כאמור לא תיחשב כפרישה אם חבר הכנסת לא קיבל כל תמורה בעד הצבעתו". מכל חברי הכנסת שהצביעו נגד סיעותיהם בכנסת ה־24, ממניעים אלה או אחרים, הדוגמה המובהקת והמקובלת למי שמלכתחילה פעל מתוך מניע אידיאולוגי הייתה שיקלי. לכן התוצאה שמכולם הוא היחידי המוקע כפורש אינה סבירה באופן קיצוני, ואינה מתקבלת על דעת הציבור.  

הטיעון שלפיו שיקלי ידע שביהמ"ש קבע שהפסיקה טעונה את אישור יו"ר ועדת הבחירות אינו מחזיק מים. בית המשפט היה חייב, למען הנימוס, להזכיר שאישורו של מועמד שהוכרז כפורש כרוך בהפעלת סמכות סטטוטורית של יו"ר ועדת הבחירות. אך הגורם המוסמך אינו פטור מחובתו לקיים את פסיקת בית המשפט בבואו להפעיל את סמכותו. ראיה עקיפה נוספת לכך שבית המשפט ראה באישור ששיקלי אינו פורש פעולה משפטית פורמלית, ולא הכרעה מהותית, היא העובדה שהטיל אותו על המשפטן העומד בראש הוועדה ולא על מליאתה, שהיא המוסמכת לקבל החלטות שבשיקול דעת.

עמית לא הפנים, כנראה, כיו"ר ועדת הבחירות, שהוא אינו פועל כשופט ביהמ"ש העליון, ולכן גם אם דעתו שונה, אמור היה לקבוע: "למרות שאני סבור כי המחוזי שגה ולגופו של עניין ולדעתי שיקלי פורש, הרי אני מרכין ראשי בפני פסיקתו של ביהמ"ש, השגויה לטעמי, ופועל כמתחייב ממנה".

2. הליכוד, והציונות הדתית על שני מרכיביה, צריכות להכות על חטא על שנציגותן בוועדת הבחירות המרכזית לא התייצבה להצבעה לפסילת בל"ד. למרבה המזל נמצא רוב שהוציא לוועדת הבחירות, שמאז ותמיד תמכה בפסילת בל"ד, את הערמונים מהאש. כמו תמיד, ההכרעה עברה לבית המשפט העליון - שרבים העריכו שהפעם יהיה הנגטיב של עמדת הגוש הלאומי ויחליט לפסול את בל"ד, ששורפת קולות ל"גוש הנאור". אלא שבשל דלות הראיות שליפת ערמוני השמאל מהאש תיראה במקרה זה שקופה מדי.

בעיקרון ראוי לבטל את סעיף 7א' לחוק יסוד "הכנסת", שבגינו נפסלו בעליון רק יהודים אוהבי עמם וארצם, בעוד אישים דוגמת היבא יזבק וחנין זועבי ומפלגת בל"ד אושרו שם שוב ושוב, וזאת, בניגוד לעמדת ועדת הכנסת ולעתים גם בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. אולם כל עוד סעיף 7א' בתוקף, המחנה הלאומי חייב היה לתמוך, בלי אבל ובלי חבל, בפסילת בל"ד, והוא הדין במפלגתם של איימן עודה ואחמד טיבי, שבניגוד למנהיג רע"ם מנסור עבאס - המוביל את הציבור הדתי־מוסלמי למחויבות לעמדה כי ישראל היא מדינה יהודית בהווה ובעתיד – חותרת (בדרכים דמוקרטיות, אומנם) לדה־יהודיזציה של מדינת ישראל.

3. הפרשנים המלומדים לענייני איטליה חייבים התנצלות לגברת ג'ורג'ה מלוני על הבדותות והסטריאוטיפים הכוזבים שמוחזרו על אודותיה. מי שעוקב אחר הפוליטיקה האיטלקית לא הופתע מבחירתה. מלוני, שמפלגתה "האחים של איטליה" חולקת סיעה משותפת עם מפלגותיהם של מתאו סלביני וסילביו ברלוסקוני, לא הצטרפה, בניגוד לשותפיה, לממשלת האחדות עם השמאל בראשות נשיא הבנק האירופי לשעבר מריו דראגי, הא־פוליטי.

מלוני, שנותרה באופוזיציה, החלה בהדרגתיות אך בהתמדה להתחזק על חשבון שותפיה לסיעה. ברלוסקוני, שנחלש על רקע בעיות משפטיות, וסלביני שהתרסק גם בגלל פרסומים בדבר קשר הדוק עם פוטין. שיטת הבחירות באיטליה מעניקה לגוש מפלגות שמקבל 40.1% ומעלה, תוספת צירים משלימה ל־51% מהפרלמנט. מלוני זכתה ב־26%, וברלוסקוני וסלביני ל־8.5% כל אחד, וקיבלו השלמת חברי פרלמנט לרוב.

לטובת מי שמגדיר את מלוני כימין קיצוני, להלן העובדות הבאות. הימין בפרלמנט האירופי מחולק לשלוש קבוצות:  ה"שמאלנית", בהן הסיעה הנוצרית הדמוקרטית הגרמנית, מפלגת העם האוסטרית, מפלגות השלטון בהולנד ולוקסמבורג ועוד מפלגות מרכז ימין מתונות. ה"ימנית" מבין השלוש היא סיעתה של לה פן בצרפת, מפלגת החרות באוסטריה, האלטרנטיבות הגרמנית, ידיד ישראל חירט וילדרס ההולנדי ואחרים. מלוני איננה חלק מהסיעה הזו. היא נמצאת בקבוצה הניצבת בתווך, הסיעה השמרנית־רפורמיסטית, שהונהגה עד לפרישת בריטניה מן האיחוד האירופי על ידי המפלגה השמרנית הבריטית.

חברות בה מפלגות השלטון בפולין ובצ'כיה, ווקס הספרדית ומפלגת השוודים הדמוקרטים שהצליחה לפני שבועיים בבחירות בשוודיה. עם פרישת בריטניה מהאיחוד נבחרה מלוני לעמוד בראש הסיעה השמרנית. היות שבכל סיעה בפרלמנט האירופי חברים גם נציגים ממפלגות הקרובות לה אידיאולוגית ממדינות שאינן חברות באיחוד, שאחד מהם מתמנה להיות סגן יו"ר הקבוצה, הציעה לאחרונה מלוני את סגנות היו"ר למפלגת הליכוד, שצורפה בזמנו בהמלצת המפלגה השמרנית הבריטית כחברה בארגון.

היא אפילו המליצה כי הליכוד תמנה לתפקיד את ח"כ גילה גמליאל, העומדת בראש המחלקה לקשרי חוץ בליכוד. הסיעה הזו, יחד עם חלקים מסיעת הימין המובהק יותר, מהווים משענת איתנה ועקבית בפרלמנט האירופי לעמדותיה של ישראל בכלל והמחנה הלאומי בפרט. ברכות ובהצלחה, ג'ורג'ה.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]