לא תמיד מתנדבות מילים לשרת מצב רוח. עכשיו למשל. אם שואלים אני יודע לענות איפה אני. העברתי כאן חלק גדול מחיי ואני מזהה את הטופוגרפיה ולא את האנשים. אם רציתי להתגנב חזרה, בא האיש מאחורי הדלפק במעדנייה וצעק בקול, "מיברג! אתה כמעט קירח!". מי שמדבר. לא היה לו שיער כאשר קניתי ממנו גבינה של המאירי לפני 20 שנה בגיחה מיוחדת מרמת השרון. זאת לא הגריעה הביולוגית שהפריעה לי, אלא היעדר הטקט. חוסר ההתחשבות והחדירה לתחום הפרט. אבל ניחא.
אף שאף אחד לא מכיר אותי, אני הולך עם צוואר מכווץ וגב אל הקיר. יש יחידות זמן שקשה לדלג עליהן בקפיצה אחת. 20 שנה למשל. אם תנחת לא טוב תשבור את הקרסול. יש לי ימ"ח של תשובות מוכנות שאינן שקר וגם האמת המלאה הן לא. אין עניין של בושה משום שאני לא מכיר מישהו שהיה שורד שש שנים לבד בטונדרה שבה עמד ביתי. הכרתי אנשים שלא הוציאו אצלנו שלושה ימים לפני שהקור והשליח המתמהמה של וולט גרמו להם להתחמק לציוויליזציה באישון לילה.
אחרי שמכרתי את הבית הסתובבתי פה ושם באמריקה. עד החוף המערבי הגעתי. היה לי כל מה שנכנס בתא המטען של הג'יפ. תכולת הבית נכנסה לאחסון. זה הרגל מגונה להוציא את דיבתם של מקומות שנתנו לך מחסה; התאפקתי מלא לדבר סרה בישראל וכעת אני מפעיל איפוק בקשר לאמריקה. אבל בשנים האחרונות היא החלה להחמיץ, להוריד הילוך, לזייף ולחרוק. היו ימים שהיא הריחה כמו חדר ההלבשה של הלייקרס אחרי שניצחו את הפליי־אוף. ודבר נוסף: אין יותר אנשים חיים בעברו השני של הטלפון. יש בוטים שמעבירים אותך מיד מתכתית אחת לשנייה.
מנחם שחברים ומשפחה מקבלים אותך בלי טראסק גדול. אף אחד לא רוקד לי על הראש. אף אחד לא שולף פתקה שבה חזה את הנולד ושכח לתת לי. כולם בלי יוצא מהכלל רוצים לעזור. לא רק רוצים - עוזרים. את השפה אני מדבר רק לכאורה. את קצב החיים איני מבין כלל. מתקשורת אני מתנזר כי זאת הדרך הבטוחה להישאב לבולען פוליטי שאין בו חמצן. זה גובל ביהירות וחוסר אחריות לומר יותר. היו זמנים שראיתי את זה מגיע.
כמו במהלך שיחה לישראל שבה תיארתי את הצרות שהתרגשו עלינו בזמן האחרון ובן שיחי שאל, "למה שלא תחזור הביתה", בלי סימן שאלה. הוא היה איש נטול זדון המחבב את המילה סבבה, ישר דרך ועומד בהבטחותיו; מכיוון שלא ייחסתי לו כוונות נסתרות או עקיצות מרושעות, לא ירדתי לסוף דעתו. את שאלתו פירשתי במובן גיאוגרפי מוגבל; משהו בנוסח מדוע לא תחזור הביתה מהסופר, שכב לנוח והכל ייראה טוב יותר כשתתעורר, או תעבור לפורטלנד שהיא עיר עם 66,700 תושבים וסצינה קולינרית תוססת. מתוך 50 המסעדות הטובות באמריקה ציין "הניו יורק טיימס" שתיים בפורטלנד.
טעותי התפוגגה במהירות כמי שמתמודד עם כוונתה הקיומית שנים רבות. טרם שנתתי את דעתי שמא הייתה זאת שאלה רטורית סתמית המאפיינת ישראלים ש־8,694 קילומטר מפרידים בינינו, הסברתי מדוע לא אחזור. האיש מתל אביב הסתלק מהשיחה כמי שהעיר דוב גריזלי פצוע משנתו. שעות רבות אחרי השיחה הציק לי המענה האוטומטי הנגוע באפולוגטיקה שבה עטיתי את פרסונת המהגר הניצב מתנדנד על הלפיד של פסל החירות ומצטט כלורנס אוליביה או טופול רפליקות שדופות במיוחד: "הבו לי את העניים שלכם" וגו'.
ככל שחלפו השנים נדרשתי פחות לשאלה מדוע כאן ולא שם ולמה אמריקה ולא ישראל. כמו מסטיק שנלעס זמן רב מדי, איבדה השאלה מטעמה. היא לא העסיקה אותי ולא התחבטתי בה. אף אחד ממשפחתי הקרובה או מהאנשים הקרובים לי לא העלה אותה. אפילו הישראלים שבתחילת דרכי באמריקה חשו חובה לאומית וצורך בלתי נשלט לגדף אותי על בחירתי לעזוב ולהעביר את שנותר מחיי בקצה השני של העולם, איבדו משמחת החיים המציקנית שלהם.
חשבתי שתש כוחן של ההכפשות בתהליך שעבר על ישראל בשנים האחרונות ושבסופו נותרו ישראלים רבים עם השאלה הישראלית בת אלפיים: "מה יהיה?". אנשים התוהים בעניין חייהם שלהם, גם אם אינם מכלכלים תוכניות ישימות לשינויים דרסטיים; שהחלו מרפים מהתהייה מה יעלה בגורלם והעבירו אותה לדור של ילדיהם ונכדיהם; שחיים מציאות שקירותיה הולכים וסוגרים על העדפתם האישית ומביטים בהשקפת עולמם נרמסת בראש חוצות; מי שהסכינו לרעיון שהבריקדות מהם והלאה וגם אם הם חשים שתפיסת עולמם נשדדה מהם באיומים; אנשים כאלה אינם מפיקים יותר סיפוק ושמחה לאיד מהתנכלות למישהו שההחלטות הפרטיות שעשה בחייו שונות משלהם. מדוע להתנפל על מי שאפילו למצוא אותו גיאוגרפית במדינה שכוחת אל אינו דבר של מה בכך, כאשר "עוכרי ישראל" קרובים ונגישים יותר ונמצאים בהישג ציוץ.
כפי שקראתי את כללי המשחק הערוכים על לוח השחמט שהיו חיי/חיינו, מישהו חכם, ערמומי, מבין עניין ושוחר פיוס ממני, לא יכול היה לייחל למציאות נוחה, מפויסת ומתמסרת יותר; עשיתי איך שאני מבין את תפקידי ככתב "מעריב" באמריקה וכתבתי על אמריקה. כתבתי על נושאים אמריקאיים מובהקים. על אירועים ואנשים מההיסטוריה האמריקאית הרחוקה והקרובה. על מהלכים והחלטות שהגדירו את אמריקה ואת מיקומה בהיררכיה העולמית. על סופרים, פוליטיקאים, שחקנים ויוצרים אמריקאים.
לא חזרתי אל שגרת העיתונות הישראלית ביחסה לאמריקה: ישראלים מצליחים באמריקה, או ישראלים שהיו באסון המטוס/מעבורת/מעלית סקי באמריקה ואיזה תועלת או נזק יצאו לישראל מהפוליטיקה האמריקאית. לשיברון לבי, פעם בכמה זמן כתבתי על חבר שמת צעיר ומוכשר מדי. חשתי שזאת חובתי.
ישראל בעיניי היא אחד המקומות היחידים בעולם שמילים כדורבנות אינן יעילות בה. אין אומה שמילים מושחתות ונשחטות בה בחוסר אפקטיביות טרגי יותר מאשר בישראל. כאשר אתה מבין את זה כפי שהבנתי ושורד את הפיחות המשמעותי והלגיטימי ברלוונטיות שלך, אתה נזכר במי שהביטלס כינו Nowhere Man ואת המרצפת הקטנה שנותרה לך לעמוד עליה. כאן נכנס זה המכונה "בית" והיכן הוא נמצא. זו בעצם התשובה לשאלה שהחלה את הדיון המציק הזה.
״בית״ היא אחת המילים החשובות בעיניי. בכל שפה. אני דש והופך בה ומנסה להבין את פשרה המלא מיום שעמדתי על דעתי. אני אוהב שירים שמופיעה בהם המילה הביתה. Home או house הם היינו הך בעיניי. אני קורא ספרים וצופה בסרטים שבית ניצב במרכזם. לטרילוגיה שהכנתי לערוץ 8 שתיעדה את תהליך הגירתי מישראל לאמריקה ב־2005, קראתי "כל הדרך הביתה" וגדשתי אותה בשירים על בית. אפילו מבקרים שאינם מחבבים אותי, מצאו דבר־מה חיובי לומר עליה.
כמה החיים הפכפכים? דקות ספורות אחרי טקס החתימה על הבית שקנינו בפאתי העיירה בלו־היל במיין, תיעד אותי צלם הסדרה מתקשר לנעמי ומבשר לה בקול רועד (אולי מהתרגשות) שהיא בעלת בית במיין. אחרי הטלפון ערך עבורי בועז ליאון מונטאז' צילומי סטיל של אשתי לצלילי שירו של ווילי נלסון "Always on My Mind". היו שהבינו מזה את אהבתי הגדולה לאשתי ואם ילדיי ואת הכרתי בעובדה שהיא אזרחית אמריקאית שעלתה עם הוריה לישראל, שירתה בצבא וחיה היכן שהיה לה זר ומוזר משך 30 שנה כי זאת הייתה בחירתי, נוחותי והקריירה שלי. כעת אנחנו גרושים אבל מחוברים בטבור בקשר גורדי; אין יוצא ואין בא.
צרות רבות נפלו עלינו בשנים האחרונות ולא כולן נושא לעיתון. נעמי שברה את ברכה כמי שנפלה מהקומה החמישית. שבר מסובך, עצם מרוסקת שנזקקה לניתוח לחברה מחדש, עם ברגים ופלטות, והאישה הפעלתנית שהייתה במהלך ההסתערות העונתית על גינת הירק שהיא מטפחת בקיץ הקצר, הייתה מרותקת לכיסא גלגלים, סובלת מכאבים עזים ומנוטרלת מכל עשייה. ויטו, חתולנו האהוב שאותו גררנו איתנו מבלי לשאול לדעתו, דעך ונמוג והווטרינרית מצאה בצילום גידול ממאיר. בבקתה הציורית בלב היער נאלצתי לעכל את ההמלצה שלהרדים אותו יהיה אנושי יותר מטיפולים נטולי תקווה. ויטו מת בן 18.
אחרי שלושה כישלונות מקצועיים מהדהדים, ערוצי התקשרות מקצועיים שהיו פתוחים בפניי בעבר בישראל, נסתמו וחרבו עד שלא נותר לי עם מי לדבר. זה המצב העגום שגרם לבן שיחי, ההוא מתחילת הטקסט, לשאול בתום לב "מדוע לא תחזור הביתה". שאלה הוגנת אך מעצבנת, בעיקר משום שמעולם לא ברחתי מקרב טוב.
אחרי זמן קצר יחסית באמריקה, התחלתי לשים לב שידידים וקולגות, אנשים שהיו לי איתם יחסי גומלין טובים, החלו לנוון את הקשר איתי. אני אוהב להתכתב ויש מי שנהנים מהמיילים שאני שולח, אבל בהדרגה החלו קווי הקשר להיסתם כשבני שיחי מפעם נאנחים על זמנם הקצוב ומתוודים שאינם טובים בהתכתבות ערה ותובענית כמו שהכתבתי, המכונה בעיניי ידידות. היו מי שניצבתי לידם בשעותיהם הקשות ביותר.
היו מי שמצאתי להם מקום במוסף כי מישהו היה צריך לעזור להם לקדם את ספרם החדש. אחד מהם התנצל טרם שנעלם, ואמר שאינו קורא את המדור שלי אלא רק כאשר הוא מזדמן למספרה ורואה עיתון. לפי איך שנראה בפעם האחרונה, אין לו סיבה לסור למספרה לעתים תכופות.
מו"לים שפעם חיכו שאכתוב משהו הפכו פתאום לחירשים־אילמים ונקטו בגישה הישראלית המענה ביותר: לא להשיב למיילים ששלחתי להם. אין לי תפיסה שגויה או מופרזת של עצמי. מיזנתרופ אינו יכול להתלונן שלא מתייחסים לקיומו, אבל מדובר באנשים שהמרחק, המהות והעקירה, קלקלו משהו בראייתם אותי.
בביקורי האחרון בישראל שהוקדש כולו לעבודה קשה וימים ארוכים שבסופם נפלתי שדוד למיטה, שמעתי בפעם הראשונה מחברים ובני משפחה שלא ידעו כיצד ימשיכו לחיות, הם וילדיהם אחריהם, בישראל. אנשים שלא הניחו למחשבות כפירה לגעת בבדל הכרתם, הביעו את האמת הקשה הזאת בדיבור מלא. אין זה אומר שהם קמו והיגרו; אמרתי פעם שהגירה היא לא לבעלי לב חלש; אבל המחשבה לא נתפסה בעיניהם ככפירה. וזה היה לפני ציד הדרכונים הזרים הגדול.
ידידיי המעטים היו קולגות ממקומות עבודה שונים. קשה יותר לכלכל יחס טוב עם קולגה מאשר עם חבר. בעיקר אם אתה עיתונאי הכותב את האמת שלך שלעתים היא פוגענית ופוצעת ומחרבת את שגרת יומו של הקורא. חלק ניכר מחיי הבוגרים עבר בבולמוס קיומי בתחומים רבים, חלקו כפועל יוצא מתפקידי כמבקר מסעדות. בוקר אחד קמתי וגיליתי שאינני נהנה יותר מבליסה שיטתית בישראל, ניו יורק או פריז, וכי טוב לחיים להתמתן ולהוריד הילוך. בעיקר כדי לא להיכנס לגיל הזהב במצב מתקדם של הזנחה פיזית וחולי. למדתי שתל אביב היא אחת הערים המסעירות גסטרונומית בעולם. האמנתי לתיאור הזה וקיבלתי אותו; חלק ניכר מהמסעדנים והשפים שהיו אחראים לרנסנס המרהיב כיכבו בחיי הקודמים, לא תמיד לטובה, ואין לי כל עניין לשוב ולאכול מידיהם.
קשה לחיות במדינה שאלה הם גיבורי התרבות שלה והאנשים שזמן המסך שלהם רב יותר משל סדרות מקור דרמטיות ותיעודיות. מי רוצה להשקיע כסף ביצירה איכותית כאשר לא איכותית עולה פחות ומכניסה יותר צופים וכסף. האמירה המוטחת בי לעתים, שאילו הייתי בתל אביב והייתי מתחכך באנשים הנכונים הייתה לי עבודה, שקרית בעיניי. בעולם שגודלו כפס רוחב האינטרנט, אינך חייב לשבת במקום הלוהט ברמת החייל וללהג בפרהסיה כדי לתווך לזולת את רעיונותיך.
הקשה מכל הייתה החלטתי שלא להיות יותר חלק מהרוב הדומם, הכועס, המודר, הדחוי והממורמר שכוחו והבכורה נלקחו ממנו בהליך דמוקרטי תקין בידי רוב ששם אותו ללעג ולקלס. להתנכל לו בשל דעותיו המיושנות ותאוותו להליך מדיני שיישב אחת ולתמיד את זה המכונה "המצב", שמבעד עיניים רחוקות נראה כפסע מטרום־אפוקליפטי. אני מאמין שהרוב המנצח כפוף לעקרונות הדמוקרטיה אך שולט בכלים בלתי דמוקרטיים העושים חוכא ואטלולא מכל מה שדור המייסדים שאף לו וקיווה שישראל תהיה כאשר האיום הקיומי המיידי יוסר מעליה.
נמאס לי לשבת באמריקה ולשרבט את דעתי הלא נחשבת על "המצב". הדברים לא נגעו באף אחד והיוו עילה להתנכל לי, לסגור דלתות בפניי ולשייך אותי לקבוצה המכונה עוכרת ישראל. אינני עוכר אף אחד. לכן לקחתי את אשתי וילדיי, קניתי לנו בית וגרנו בו. לא תמיד שמחים. הצרות הפוקדות אותנו הן שלנו בלבד ואף אחד, בעיקר לא ישראלים, אינם חייבים לנו דבר; לא חיבה, לא אהבה ולא דרך ארץ. היינו היכן שאמורים היינו להיות וגם כאשר התאמצתי לא ראיתי כיצד גורמים חיי עוגמת נפש למישהו.