ביומו הראשון של הקונגרס הציוני הראשון, ממש לפני שהכל התחיל, עלה בנימין זאב הרצל אל הדוכן בפעם הראשונה כדי לשאת דברים. הוא לא הרחיב בדבריו כיוון שהזמן היה קצר ו"כל אחד מאתנו ישרת את העניין על הצד הטוב אם ינהג חיסכון ברגעיו היקרים של הקונגרס", אבל בכל זאת היה לו להזכיר לבאי האירוע תובנה אחת מרכזית.
"כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה", פתח הרצל את דבריו.
מיומה הראשון התנועה הציונית היתה התאגדות של הבלתי-מסכימים. בליבה – מההתחלה! – שררה מחלוקת. בבאזל של שנת 1897 היו אלו המחלוקות בין החלקים האדוקים יותר בעולם היהודי, שציריהם הגיעו ממזרח אירופה, לבין החלקים המודרניים יותר שהגיעו ממערבה; חוסר ההסכמה היה חריף: שאלות בנושאים תרבותיים, דתיים והתיישבותיים עמדו על הפרק והלהיטו את הרוחות. אך יחד עם זאת, כפי שציין הרצל, עצם קיום הקונגרס ועצם קיום הדיון מעידים שההסכמה על חשיבות הציונות היתה מקיפה יותר מכל מחלוקת שהיא.
מה שהיה נכון לפני 125 שנה נכון גם היום. לפני מספר שבועות הגעתי לבאזל, יחד עם מאות משתתפים מכל רחבי העולם היהודי. כולם הגיעו כדי לציין את האירוע ההיסטורי ההוא, הקונגרס הציוני הראשון: להיזכר בעבר, לברך על ההווה ולתכנן את העתיד. כשהתבוננתי על האולם שבו נערך הטקס נפרשו לפניי כל גווני הזהות היהודית של המאה ה-21: גברים ונשים, דתיים, חילוניים, וחרדים ישראליים ותושבי חו"ל, שמרניים וליברליים, צעירים ומבוגרים – פסיפס יוצא מן הכלל של אמונות ודעות. אך אז כן עתה: האמונה בחשיבות התנועה הציונית ובחיוניות של הפעולה הציונית בערה בלב כולם באש מאחדת אחת, שהיתה חזקה פי כמה מכל המחלוקות.
לצד השמחה וההתרגשות, טרדה את מנוחתי השאלה: הנצליח לשמור על הקהילה המיוחדת הזו גם ב-125 השנים הבאות? איך נשמור על עמנו מלוכדים סביב העוגן הציוני, בלי להתבצר איש איש במקומו, קהילה קהילה בתוך חומותיה?
ההרהורים האלו ליוו אותי בימים שלאחר הטקס לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון, ימי חודש אלול והימים הנוראים. אלו ימים של זיכרון, ימים של הפקת לקחים, ימים של תיקון אישי – אך גם תיקון לאומי. הם באים לאחר חודש אב שבו מעלה העם היהודי לנגד את עיניו את איבוד ריבונותו העתיקה בארץ ישראל – ובעיקר – את הסיבה שהביאה לכך: שנאת החינם והפילוג הפנימי – שהציתו את החברה היהודית מבפנים, עוד לפני שלהבות האויב פרצו את החומות החיצוניות.
ירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו", העושה את כל ישראל חברים – הפכה פעמים רבות מדי למוקד עימות בין מגזרים, לזירת מאבקי כח וניסיונות השתלטות הדדיים. בירושלים, העיר שלא נחלקה לשבטים, נלחמו שבטי ישראל אלו באלו, עד שנפלו כפרי בשל בידיהם של מבקשי רעתם.
כאשר לפני יותר ממאה ועשרים שנים התחילו היהודים לשוב לארצם – צלצלו בראשם הזיכרונות הללו כפעמוני אזהרה ענקיים. ארץ ישראל החדשה, כך הבטיחו לעצמם, תהיה אחרת. לא תהיה בה מריבה, לא יבוצע בה עוול ולא תתקיים בה שנאה.
רבים מהם ביקשו ליצור מדינה שתאפשר לכל אחד לחיות בקהילתו ולכל קהילה לחיות על פי דרכה ואמונתה – כל זאת בתוך מסגרת משותפת של מסורות העבר, ערכי ההווה ותקוות העתיד. הרצל עצמו שרטט את המסגרת לכך, כאשר כתב בספרו מדינת היהודים: "בצאתנו ממצרים שנית, לא נשכח מאחורינו את סירי הבשר. בכל אגודה מקומית, יכול ועתיד כל אחד לשוב ולמצוא את הרגליו הקטנים, אך הם יהיו טובים, יפים ונעימים יותר".
לצערנו, הדרך הזו ננטשה. עם השנים נדרשו רבים לזנוח מאחור את סירי הבשר המלאים שהביאו איתם לארץ ישראל, בדרכם ברגל או באניות המעפילים. הסבלנות הוחלפה במיזוג, והרצון בריבוי המנהגים – בתשוקה לאחידות. בשנות המדינה הראשונות ניסו המנהיגים להתגבר על שנאת החינם על ידי טשטוש ההבדלים העצומים בין העולים מהגלויות השונות, ועל ידי התאמתם לתרבות הצברית של תושבי הארץ הוותיקים; "היהודי החדש" עם הבלורית המתנפנפת, הסלנג הישראלי והטוריה ביד – היתה התבנית הבלעדית אליה התבקשו להידחק כל העולים.
דוד בן גוריון, הוביל את הקו הזה: "בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית", הכריז במאמרו 'ייחוד וייעוד', "יצורף בליל-האדם הזורם מגלויות-נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה".
אך אחידות חברתית כפויה אינה תרופת קסם, ואין בכוחו של חיבוק דוב לגשר על שוני עמוק ומהותי. התגובה היתה חריפה: משנות השמונים ועד ימינו פורחים ערכי ה"רב-תרבותיות" כתגובת נגד לערכי "כור ההיתוך"; אין לי ספק שאלו הדוגלים ב"רב תרבותיות" מנסים גם כן להימלט משנאת החינם – אך הם עושים זאת תוך נסיגה מכל מרחב משותף ומכל דיון על זהות קולקטיבית. במקום הסולידריות הם מבקשים את השבטיות, בה כל קבוצה מתכנסת לתוך עצמה, דואגת לאינטרסים הפרטיים של חבריה ומתנתקת מאלו היושבים לצידה. "איש לאהליך ישראל".
שני צידי המטבע – השאיפה למצוא דרך אחת לכולם או החתירה לפיצול החברה שלנו לכמה שיותר דרכים – הרסניים בעיני. בשניהם נעוץ הייאוש מהאפשרות לשמור על מצב מורכב של "אחדות ללא אחידות", מצב בו השותפות העקרונית בין הקהילות השונות של העם היהודי חזקה יותר מההבדלים ביניהן.
אני מאמין שמשימת הדור שלנו היא לשמור על ההליכה בדרך השלישית, שביל הזהב בין "כור ההיתוך" ל"רב-תרבותיות". דרוש לנו המתכון שיורכב מכל סירי הבשר היהודיים, וידע להתקין מכולם יחד סעודה מפוארת: נחוץ לנו הנתיב בו נוכל ללכת יחד בצוותא, איש איש ואמונתו, קבוצה קבוצה ומנהגיה – מבלי למחוק את ההבדלים, אך גם בלי להתנפץ לאלפי קהילות שונות ומבודדות. ליכוד כזה, כפי שכתב הרצל "לא ייתכן אלא על הרקע של אומה". אם אומה אנחנו – הרי ששומה עלינו להצליח בכך.
אם נקפיד לפסוע בדרך הזו, בכוחנו יהיה להגיע יחד אל שגשוג חברתי, תרבותי ומוסרי, שיוסיף עוז רוח וכוח מעשי לתנועה הציונית גם ב-125 השנים הבאות!