הלהיט החרדי החדש, הרב יצחק גולדקנופף מאגודת ישראל, עוד לא למד כמו קודמיו שאפשר לדבר בצורה אותנטית לקהל החרדי, אבל בצורה מיופה ומתחמקת לקהל החילוני, כדי שלא יתעצבן יותר מדי.

כששאלו אותו למה לא לאפשר לילדים חרדים לימודי ליבה, הוא אמר שלא ראה שאנגלית ומתמטיקה קידמו את המדינה. כששאלו על חובת הגיוס שמפלה בין חרדים לחילונים, הוא אמר שיותר קשה ללמוד תורה מלהיות בחזית. כששאלו למה נראה בסקרים שיהיה שיעור הצבעה נמוך במגזר החרדי, הוא הסביר שבחברה החרדית פשוט לא עונים לסקרים טלפוניים, מחשש שזה ממס הכנסה או מביטוח לאומי.

כששאלו אותו מה יעשה אם שוב יהיו ל"גוש האמוני" 59 מנדטים, הוא אמר שיהיו יותר. ואם לא יהיו יותר? "מה אתה רוצה?", הוא אמר, "שניקח עוד קדנציה של ממשלת שמאל, שיצליפו בנו עוד מכות, ואז נחזור עם 65 או 70 מנדטים? עדיף לכם שנגמור היום עם 60 ומשהו מנדטים ותהיו בשקט".

זה מה שחושב האיש שבשני ה"גושים" חולמים לתת לו כל מה שיבקש, למען הפריבילגיה העצומה לשבת איתו בממשלה ולממן את רצונותיו. אם זו לא סיבה מספקת להבין שצריך אחדות שתמנע סחטנות מגזרית, אז קשה לדעת מה כן.

גבר ערבי נורה השבוע למוות באזור השרון. נדמה לי שהוא הנרצח ה־87 השנה בחברה הערבית, ושבתקופה המקבילה אשתקד היו כבר 100 נרצחים, אבל גם נדמה לי שהפסקנו לספור. האלימות במגזר הערבי וכמויות הנשק הבלתי חוקי הניעו את היוזמה של מנסור עבאס להיכנס לממשלה יהודית כלשהי, וגם בכוחות הביטחון הבינו מזמן שיש קו שמחבר בין אלימות פלילית לאלימות לאומנית סטייל שומר החומות.

אבל התוכנית המקיפה שדרושה למיגור הפשיעה המסוכנת הזו, טבעה בססמאות על עשרות מיליארדים ל"ממשלה פלסטינית" ו"מס עבאס". אחר כך היא טבעה בטיפשות של שוחרת שלום בשם ג'ידא רינאוי זועבי, שאיתמר בן גביר חייב לה על ההרמה לתנופה שתפס. אחר כך הגיע חוסר היכולת של חברי בל"ד להתאחד עם המפלגות הערביות, ואפילו לחתום על הסכם עודפים כדי לעשות משהו חיובי עבור החברה שהם מייצגים, ועכשיו גם הגיע הצער העמוק של ח"כ עאידה תומא סלימאן על השהידים המסכנים מגוב האריות. אין ספק שלפוליטיקאים יש יופי של סדרי עדיפויות.

אחרי שקלטות סמוטריץ' הזכירו לכולנו שאלה שנזעקו בגלל מועצת השורא הם שקרנים בני שקרנים שהתכוונו לעשות עם מועצת השורא עסקים בעצמם, אולי כדאי שנשאל את עצמנו למה כל מה שקשור בחברה הערבית צריך להתמצות בססמאות קיצוניות ובחוסר יעילות מוחלט. אם זו לא סיבה מספקת להבין שצריך ממשלת אחדות שתטפל ברצינות בבעיה הערבית, אז קשה לדעת מה כן.

תמיר הימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, הזהיר לאחרונה מפני מתקפת סייבר זרה שתשפיע על הבחירות. לא על ספירת הקולות, אלא על התוכן ועל השיח, במטרה לערער את הביטחון של אזרחי המדינה בתהליך הדמוקרטי. איך? לייצר הגברה של השיח המקטב, השחרות של מועמדים, הפצת שמועות, וכל זאת תוך שימוש בבוטים.

אויבינו מזהים מארג חברתי רעוע והם רואים בכך חולשה. אם הפלטפורמות של הרשתות היו משתפות פעולה ומורידות תוכן כזה במהירות, זה היה עוזר. אבל זה לא יקרה, כי הטראפיק משמעותו כסף, ולכן הטראפיק הוא המלך. היה עוזר גם אם לוועדת הבחירות המרכזית היו סמכויות לטפל בתוכן כזה. אבל הימן הציע לאזרח לשפר את ה"אוריינות הדיגיטלית" שלו כדי להיות מודע יותר. מתברר שהפתרון מגולגל לאזרח. הוא צריך לצרוך את התוכן המקטב, המערער, המעורר שנאה פנימית – בצורה חכמה. בהצלחה עם זה, מה שנקרא.

התופעות האלו מוכרות היטב לכולנו, אבל מעוררות את השאלה – מדוע השימוש בבוטים הוא בכלל חוקי? הרי היכולת לעשות מניפולציות אדירות על הציבור באמצעות התחום הגדול והפרוץ הזה, בין שמדובר בגורמים פנימיים ובין שבגורמים חיצוניים, היא עצומה. הציפייה מהאזרח שילמד לזהות תוכן זר בעצמו היא משונה מאוד. המחוקקים הם אלה שאמורים לשים גבולות לאינטרסים של הכסף ושל הכוח, לא?
אבל הדבר הנורא הוא שלא מקדמים שום יוזמה כזו בבית המחוקקים שלנו. נציגי הציבור כנראה לא ממש ששים להגביל את עצמם, פן יהיו פתאום בעמדת נחיתות כלשהי מול הגוש הנגדי כתוצאה מההגבלה. זו לא גזירת גורל, אלא פשוט עניין של החלטה.

אם זו אינה סיבה מספקת להבין שצריך אחדות שתמנע את המשך החשיפה של הציבור לתוכן שמוביל אותנו לבחירות חמישיות בתוך פחות מארבע שנים, אז קשה לדעת מה כן.

שרת הפנים איילת שקד הייתה אייטם חם השבוע. התמונה שלה יושבת בדד הכתה את הרשתות, ולא משנה אם תומכים בה או לא, קשה שלא להעריך אישה שנלחמת עד הסוף. שהפגינה נאמנות ענקית לנפתלי בנט אף על פי שכאבה לה הבטן מדרכו, ושמוכנה לבלוע את ההשפלות הבלתי נגמרות של נתניהו רק כדי שתוכל להיצמד לאידיאולוגיה שבה היא מאמינה. מעבר לכל, שקד הוכיחה שהיא עשויה מחומר די קשיח ושיש לה ביצים גדולות.

לכן היה קשה לשמוע השבוע פרשנות פוליטית שהסבירה שגם אם שקד הייתה פורשת, מפת הגושים לא הייתה משתנה, כי המנדטים שלה היו מתחלקים פחות או יותר שווה בשווה, ושמדהים עד כמה "אין לה משמעות". מה שבאמת מדהים הוא שאנשים כל כך נשטפו ברטוריקת הגושים המחורבנת שלא מובילה אותנו לשום מקום, שנדמה להם שלרוץ מתוך אידיאולוגיה זה חסר משמעות.

הפוליטיקה התחרפנה. להרבה אנשים נמאס מהמחלוקת הזאת. הם יוצאים להצביע כי הם מפחדים מפתרון קיצוני של 61 כזה או 61 אחר, אבל בשלב הזה הכי היו רוצים ממשלת אחדות. הפוליטיקה היא זו שמאלצת את האזרחים לבחור בין שני קצוות. בפועל, אין באמת שני גושים קיצוניים. יש מיינסטרים גדול למדי שמסכים על המון נושאים, אבל פוליטיקאים תאבי שלטון מנסים להכריח אותו להתפצל.

לא חייבים לבחור בפיצול. לא חייבים לבחור בקיצוניים מהצד הזה או מהצד השני ולהתווכח עד זוב דם מי מהם יותר גרוע. אפשר גם לבחור במי שרוצה לאחד. זה אפשרי אם רק נרצה את זה.