חברות בין גברים מרתקת בעיניי. לא כזאת שהתגבשה בתיכון או בצבא ונקרשה במהלך השנים, אלא גברים שנפגשים בגיל מאוחר, כאשר עמדותיהם מגובשות, סבלנותם קצרה, זמנם יקר ואין להם פנאי נפשי לשיחות סרק מייגעות. השם "מועדון השרימפ הצולע" שעלה עם חיוך מעולם לא תפס, אבל במשך שנים הצלחנו - יוסי גנוסר, שלמה שגב ואני - לשאת בנטל החברות בינינו. אינני זוכר את הפרטים, אבל נדמה לי שגנוסר שאל אותי פעם אם אני מכיר רופא טוב והפניתי אותו לשגב.
כדי להסיר ספק, לא התראינו הרבה. היינו עסוקים ולעתים טרודים, ופגישות רבות נקבעו ובהמשך נדחו ובוטלו ונקבעו שוב. הייתי מבקר מסעדות, וכל פגישה שלא נערכה במסעדה, הייתה בזבוז זמן ואובדן הכנסה. כך נולדו הגיחות השאפתניות לקצווי ישראל.
לפעמים אכלנו בתל אביב, אצל מרגרט תייר למשל, אבל מסעדה רוסית בשכונת מגורים ברחובות, הייתה קרובה עבורנו. כמו גם "מועדון אלון" בגבעת עדה או "החקורה" במטולה. גם שער הגיא לא הפחיד אותנו בדרך ל"אוקיינוס" בירושלים. חוץ מגיחות הגברים התחילה בשבתות ובחגים נדידת עמים מבית לבית. בשר ואלכוהול, הגזמה מופקרת. כל אחד מאיתנו ידע בפרטיותו שמדובר בהרפתקה עם תאריך תפוגה.
גברים מעל גיל 40 נקשרים באורח פתטי. זה הפחד להיות לבד יותר מהצורך להיות ביחד. היינו מוקפים אנשים שעבדנו איתם, אבל לא תמיד מביאים קולגות הביתה. זה היה כמו בדיחה: איש שב"כ, רופא ועיתונאי נכנסים לבר. הבטחות רבות כל כך ריחפו באוויר. קרעי שיחה לא גמורה. טרדות קיומיות מסיחות דעת. צרות בבית. תמיד דיברנו על מוות שהיה איתנו, הנוסע הרביעי. לא חשוב לאן נסענו, תמיד היה במזוודה שק גופה שחור מקופל.
פגשתי את גנוסר בניו יורק יותר מפעם אחת והצטרפתי להתנפלות העונתית שלו על מסעדות בצמרת של מדריך "זאגאט". למסעדות שלא היה בהן שולחן פנוי חודשים, נכנס גנוסר כמו חתן לחופה. אבל לא יצא לשלושתנו לנסוע יחד. כך נולדה היוזמה לסופשבוע באזור ליון ולסעוד שם בשתי מסעדות של שלושה כוכבים במישלן ובשלוש מסעדות של שני כוכבים. האפשרות שניאלץ לדחות גם את צרפת, נתפסה אצלנו כתבוסה ידועה מראש. לכן הקפדנו לעמוד בזמנים.
התחלנו רע. אייר פראנס איבדו את המזוודות של גנוסר, שהגיע מניו יורק. הרגיז אותו שהפקידים המשועממים ושווי הנפש בנוסח הצרפתי, לא איבדו דבר מאהבת החיים שלהם משום שהתיקים של גנוסר נעלמו. ליון היא בירת וישי. כבר ראו בה יהודים בלי מטען. שביתת תחנות הדלק כמו שביתת המשאיות, היו בלתי צפויות. במקום מרצדס 600 שגנוסר הזמין מחברת ההשכרה, קיבלנו מודל קטן יותר. כשהתניע את המכונית התברר שמדובר במנוע דיזל. "דיזל!?", זעק יוסי, "אני שונא דיזל!". ישבנו עליו עד שנרגע.
וונאס, עיירה קטנה ומשכנם של הפונדק/מסעדה המיתיים של ז'ורז' בלאן, שוכנת כ־80 קילומטר משדה התעופה של ליון, מרחק של שעת נהיגה. לנו זה לקח שלוש שעות. במושב האחורי של המרצדס הקטנה מדי הייתי רחוק מהמולת הניווט בעזרת מפות מישלן ירוקות והווכחנות השגרתית בעניין הדרך המועדפת, אבל שגב וגנוסר החליפו רפליקות מוכרות. כשהגענו לפונדק, גילינו עד כמה קריטיות היו השעות שהשחתנו בלהתברבר בשטח.
לא היה שום דבר נינוח בסופשבוע בהול של מרדף אחר כוכבים, אבל בוונאס התוודענו לסד הזמן. בדרך כלל אינני מציב תנאים מחמירים; אני השתקן עם ארשת הפנים הזעופה וההבעה הממורמרת שמדמים עצמו עד חולי; בוונאס נתתי התרעה אולטימטיבית: תנומת צהריים, הבהרתי, היא חובה קיומית עבורי בהתחשב בשאפתנות המשימה. היא חיץ הכרחי בין ארוחת צהריים לארוחת ערב. עניין של חיים ומוות ואינני מתכוון לוותר עליה. שגב הנהן בהתלהבות גדולה. "גם אני", אמר, "באנו לנוח". זה היה הזמן לנטילת אופיאטים בפרטיות בתקווה לשרוד את הערב.
גנוסר הביט בנו בבוז. אפילו הוא הבין שאין טעם להתווכח. לפני שפרשנו לחדרים - התענגנו. ראינו כבר מקום יפה או שניים בחיים. אבל היה משהו ראשוני ומשכר מהרגע שבו החליקה המרצדס אל מגרש החנייה של ז'ורז' בלאן. אולי היה זה יום הסתיו המופז, שגרם לכיכר העיירה, שבפאתיה היה ממוקם הפונדק, לזהור באור יקרות צלול ופריך של שמש חמימה שחידדה את צבעי הירוק והאדום של הצמחייה ואת הכחול של המעיין הצלול שזורם צמוד לפונדק.
האור הצרפתי כל כך, גרם למרפסת העץ שבה נוהגים תיירים עשירים לשתות את קפה אחר הצהריים שלהם במלבושיהם הספורטיביים, להיראות ככספית מנוקדת בדגי זהב שמנים. מסוג הרגעים שבהם נדמה שתכף ייכנסו גינטר זאקס בבלוריתו הזהובה וחליפת הקטיפה שלו ובריז'יט ברדו תלויה על זרועו. לא מחשבה שחלקתי עם חבריי. שמרנו בקנאות הרהורים פרטיים.
שמותינו הופיעו בספר הקבלה ומיד נמסרו לנו המפתחות לחדרינו, כל מפתח מחובר לקבקב עץ מיניאטורי. בזמן שהקונסיירז' תלש מידינו את התיקים, התרשמנו לטובה מצילומי הסלבס שהיו תלויים בחדר ההסבה. היה דבר מה מספק בעובדה שבעת שטיפסנו במדרגות העץ המרופדות בשטיח מרהיב, חלפנו על פני צילומים ממוסגרים של בלמונדו, דלון, מונטאן וגאבן. השילוב בין המראה הכפרי ליעילות הטכנולוגית המפנקת אצל בלאן, היה מסוג החוויות המנחמות.
כאשר הקונסיירז' פתח את תריסי העץ ואור השמש הציף את החדרים, ראינו שהמוטיב הוויזואלי, הלוגו של בלאן, הוא תרנגול צרפתי. את אשתו, התרנגולת ילידת ברס, מעדן שכל מה שידענו קודם לכן על עוף החוויר לידו, אכלנו בארוחת ערב. זה הפליא כמו תמיד, שקונסיירז' עילי ומתנשא כזה, ניצב מתוח ליד הדלת וחיכה שנחליק לידיו פרנקים מרשרשים. לא ידענו לומר, כפי שנהגנו באמריקה, "נדאג לך בסוף הביקור".
היינו המופנמים החרישיים המנסים להסתיר את מוצאם וסערת הנפש שלהם, אבל עדיין בלטנו בחדר המתאבנים, המבואה לחדר האוכל, כמו קוצים ביער עד טחוב. ספות הקטיפה, כורסאות העור העמוקות, האח המבוערת וסצינות הציד המצוירות על הקירות, הלחיצו אותנו. אנחנו אנשי העולם הגדול, אבל עם סייגים. מוטב שאדבר בשמי. יוסי לבש טי־שירט עם לוגו של אייר פראנס במסעדה שלושה כוכבים, ונראה כהומלס עם ברייטלינג. יכול להיות שאני טועה וזה היה קארטייה פאשה.
התמסרנו למארחת האדיבה שגהרה לעברנו כמרגלת ממתיקת סוד והגישה לנו גביעים דקי גבעול של שמפניה. לא רק שאף אחד מאיתנו לא היה בעל שמיעה אבסולוטית והצרפתית שלי הייתה קולינרית בלבד, מסירת ההזמנה שלנו למטבח הפכה לעניין מייגע ומאתגר. בעיקר משום שגנוסר התעקש שלא להחמיץ אף מילה בתפריט. עוד אנו גומעים רודרר בציר 88', הוגש לנו מתאבן מטוגן מצופה בפירורי לחם ששוק מיניאטורית בלטה ממנו. כרסמנו את כרע הצפרדע בשקיקה גדולה, אכן טעם להתגאות בו.
בחרנו בתפריט "20 שנות המסעדה" של בלאן. הוא היה מושלם. מהזכות לטעום מבשר התרנגולת המיתולוגי של ברס; דרך הבליני עם סלמון וקוויאר; בשר כבש בתבלינים טריים; גבינות; טרום־דזרט, דזרט וגלידת הבית עם פירות יער. מתוך ארבעה תפריטי הטעימות הוא היה היקר ביותר: 830 פרנק לסועד. אם אתם תוהים כיצד הסתדרנו בענייני כסף, אני יכול להעיד שנפלא. שילם מי ששילם מתי ששילם; הדברים התאזנו. אף אחד מאיתנו לא שב הביתה והשמיץ בפרטיותו את קמצנותו של הזולת. היינו עם יד מהירה על הארנק.
בסוף הארוחה יצאנו למרפסת התלויה מעל הנהר המפכה בין המסעדה לחומת אבן גבוהה והאזנו בשתיקה לזרימתם החרישית של המים. הצתנו סיגרים קובניים מ"ג'ראר" בז'נווה, החנות שבה נשמרו בתנאי לחות אופטימליים, פלטנו את העשן הכחול אל עבר תקרת הגזיבו הנמוכה ושקענו איש במחשבותיו. אני אוהב את הרגעים השקטים הללו בין שלושה חברים שכבר לא דחוף להם להוכיח כמה שנונים, בקיאים ומחוברים הם. אני עדיין מתפלא לגלות את הסודות הרבים שגנוסר היה מכותב מרכזי שלהם ולא פטפט עליהם, גם משום שאחד הנוכחים היה עיתונאי. לא חשנו מאוימים, לא לחוצים ולא חרגנו מפרוטוקול חברי כאשר התמסרנו לשתיקה.
הייתה ברגעים ההם - בעיקר בגיחות הבולמוס הגסטרונומיות השאפתניות שלנו שבהן היינו מסוגלים לעלות לירושלים בהחלטה של רגע עבור הסלט הירוק והפוקאצ'ה של אייל שני וגם כדי להתעמר בו - צרימה שהפריעה לי בזמן אמת. כטוב לבנו ביין ובמטעמים, נהגנו לנזוף בעצמנו על הארוחות הטעימות שהיו תמיד על טהרת המאצ'ו וללא נשים. תחושת האשם הייתה אולי אותנטית, אבל הנשים שלנו לא היו פרטנריות מיידיות וטבעיות למסעות סיזיפיים שבסופם אוכל. בפונדק של בלאן הסמקנו מבושה. מיד נשבענו לשוב לשם עם בנות הזוג, כי יש גבול. אינני יודע לגבי השניים, אני לא חזרתי. לא לבד ולא יחד.
הבעיה עם ליון בפרספקטיבה היסטורית, שהיא הייתה המעוז הגדול של וישי, הישות הפוליטית שהתמסרה לנאצים במלחמת העולם השנייה ובה פעל פושע המלחמה קלאוס ברבי. ישראלים תמיד רגישים כלפי המקומות שמהם נשלחו אבותיהם למחנות השמדה. ליון אינה ברלין או טירת הנשרים, אבל מי שזוכר את כיבושה המהיר של צרפת ואת כניעתה המבישה של פריז המשת"פית, אסור לו להתרשם מהרזיסטנס ההרואית.
הארוחה הלא טובה היחידה באותו סופשבוע, אולי כלל לא מפתיע, הייתה במסעדה "פייר אורסי" בליון, שלושה כוכבים במישלן, שבה גם אכלנו רע וגם גערו בנו בגלל הסיגרים.
בצרפת עישנו עדיין כקטרים במקומות ציבוריים, ולא הבנתי את ההבדל בין העשן הכבד של "גולואז" ו"ז'יטאן" ובין סיגר טוב. ב"אורסי" היה לנו רע כהוגן. ז'אנר הבישול היה מעולם הבוליטו מיסטו המורתח של בולוניה עם העדפה לחלקי פנים. קשה היה לנו לשקר לשף שיצא אלינו חבוש מצנפת גבוהה. הוא לא אמור היה לדעת שאנו מביטים בו מבעד לעניבת החנק של חבל תלייה. הוא התעקש לפטפט איתנו וגם חתם לנו בתנועות יד רחבות על התפריט מבלי שביקשנו. הניידים טרם צילמו וגם תודעת ההנצחה שלנו לקתה בחסר; בסוף קנינו מצלמה פלסטית קטנה וביקשנו ממישהו לצלם אותנו נשענים בגבנו על מעקה במצפה שהשקיף על העיר. מעולם לא ראיתי את הצילום
המסעדה והמלון של מישל ומארי־פייר טרואגרו נמצאים בעיירה רואן הקרובה לעיר וישי. היא הייתה בסגנון מלונות הבוטיק החדשים באותם ימים, פלאים ארכיטקטוניים נגועים בטעם רע, לעתים מפגעים אסתטיים ולעתים קרים ומודרניסטיים מדי. מטבחו של טרואגרו הסגיר את השפעת הנובל קוויזין המעצבן שהיה משגל נסוג בין המטבח הישן לחדש. מבחוץ לא היה גורם לכם המלון להאט את תנופת המרצדס, ולכן חלפנו עליו בלי להשגיח כמו היה חנות לצמיגים.
מבנה בטון קר, נושק למדרכה עירונית בפאתי עיירה אפורה; עם חדר מבואה מרוהט בשלל צבעי הקשת בעל נטייה לריהוט משולש, מרובע ומחומש. החדרים היו דירות קטנות וזוויתיות עם שולחנות מתכת מהסוג שוויליאם הולדן השיכור נתקל בהם, נפל, חטף שפיץ ברקה ודימם למוות. בקומת הקרקע היו מטבח ומקלחת; חדר השינה היה במעלה מדרגות תלולות ומסוכנות להפליא. כך נהרגה איוונה טראמפ.
הארוחה, למרות הכל, הייתה נהדרת. זה לא היה הפינוק החובק והחומל של בלאן, אבל המנות היו מעוצבות לעילא, טעימות ומקוריות, כולל צדפות הבלון שהוגשו פתוחות על מצע של אצות ירוקות. זאת הייתה אחת הארוחות האחרונות של המסע, והיינו הרבה מעבר לנקודת הרוויה. האמת שהיינו ספוגים, גרוגיים, משהקים שמפניה וארמניאק ובעיקר כבויים. אינני זוכר מה שאכלנו בלי להיוועץ בתפריט שלקחתי איתי, אבל אני זוכר את בקבוקי המיץ הטבעי שטרואגרו הפיק בעצמו ושמילאו את המיני־בר. מסוג המפגשים המופרכים שבהם נדמה לך שמיץ טבעי יטהר אותך ויסתור את האוכל הדקדנטי שזללנו ללא הכרה.
למחרת, כפי שהיה צפוי, התעוררתי עם התקף גאוט בבוהן ימין הגדולה המועדת לפורענות. לא הייתי צריך לעמוד עליה כדי לצרוח בכאב. אוושת הווילון ברוח הזכירה לי את האקדח שהניח קצין הגסטאפו על רגלו הפצועה של אנתוני קווין ב"תותחי נברון". לא במקרה היו לי אמפולות של וולטרן ומזרקים. זה לא היה כמו נקודת השפל ההיא בחיי כשהזרקתי לעצמי וולטרן בשירותים של טיסת אל־על מניו יורק לתל אביב. התקשרתי לחדרו של שגב ונאנחתי. לא היה דבר מרגיע יותר מצעדיו במדרגות. אחרי שעה הניחו אותי שוכב במושב האחורי של המכונית.
מה שהיה נפלא בעיניי יותר מהאוכל, היין, הגבינות ויופייה של צרפת, היה העובדה שנשארנו חברים אחרי המסע הזה שעליו הסכמנו שהיה סוג של סטייה נפשית. 12 כוכבי מישלן בשלושה ימים? באמת? זה חייב להיות סוג מסוים של רקורד, אבל לא משהו שאני משתוקק לשוב אליו. נסיעות גברים כאלו לא תמיד עומדות במבחן המתח בין צרכים אישיים לקולקטיביים.
בהכירנו היטב איש את אחיו, הגענו נטולי אגו, ללא צורך לכפות את השקפת עולמנו על המציאות, מניחים למי שהיו לו כוח ויוזמה לנהל את ההצגה. היו כמה ויכוחים משעשעים בשאלת הניווט, אבל סך הכל חזרנו הביתה מדברים איש עם רעהו והוגים ברצינות בנסיעה הבאה. עזרנו זה לזה עם התיקים ושדדנו יחד את הדיוטי פרי בז'נווה.
לא עשינו חשבון. לא היה רגע שבו לא היינו מודעים לחזירות שעלתה מאיתנו וחיפשה פורקן. אינני יכול להעיד על אחרים, אבל הבולמוס שלי כסועד דעך בהדרגה מאז אותה גיחה. זה עניין של גיל, של בריאות, של מחירים שמשלמים עם ריבית על פראות. כאשר מגישים לך לפירעון את החשבון על סגנון חיים הדוניסטי ונטול משמעת, אתה מבין שגם אם נדמה לך ששרדת, זה זמני בלבד.