תוכניות שידוכים תמיד היו בידור להמונים. לפני כ־20 שנה קראו לזה “בליינד דייט" והמנחים בעיקר העבירו דאחקות על אנשים שחיפשו אהבה. זה המשיך את המגמה של שידוכים אצל שדכנית, שברוח סרטי הבורקס היו שמורים ל"עלובי החיים", פסולי החיתון שההורים המבוגרים (או השכנות מלמטה, שבזמן שהיו תולות כביסה היו מצותתות לשיחות בבית) דאגו למצוא עבורם שידוך הולם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
בתחילת שנות ה־20 שלי, כשהייתי בשוק הפנויים־פנויות, צפיתי בתוכניות הללו וצחקתי עליהם ובעצם איתם, כי למרות הלעג הפומבי מצבו של איש מאיתנו לא היה יותר טוב. מעולם לא הבנתי איך מסביבי יש כל כך הרבה אנשים מקסימים, אבל בשלב הדייטינג כולם כמעט ללא יוצאים מן הכלל, פוגשים את האנשים שאפילו לא חלמו לפגוש בחלומותיהם הגרועים ביותר.
עם השנים תוכניות ההיכרויות עברו מהפך, מאפיזודה לעגנית, ניסיונית, שלא באמת מנסה לשדך בין שתי נשמות תאומות, למפלט האחרון של הרווקים והרווקות בישראל, אלה שחיים תחת מכבש הלחצים הלאומי, ולא יכולים להגיע לגיל מסוים, הקו האדום של הרווקות, בלי שידוך הולם - אחרת מה יגידו.
אם תשימו לב לפרטים הקטנים, תבחינו שבכל התוכניות הללו מקפידים ללהק אנשים עד גיל 39. למה? שאלה טובה. פעם מלהקת אמרה לי בסוד שזה בגלל הקונספט: השידוך צריך להביא להקמת משפחה. אבל כן, היא הוסיפה, אנחנו רוצים לעשות גם עונות של “סיבוב שני". אנשים בני 50, 60, שיוסיפו צבע ועניין לתוכנית.
שאלתי אותה אם חיפוש אהבה חייב להיות בהלימה להקמת משפחה. ציינתי שהמשפחות החדשות הן קונספט הרבה יותר הגיוני, ואין להן קשר עם מציאת החצי השני, זוגיות טובה או איך שלא תקראו לזה. המלהקת חשבה רגע. “אנחנו בישראל", היא ענתה. “לא מתקבל פה שום דבר אחר". ובזאת סיכמה את כל הסיפור.
בכל הקשור לחיפוש אהבה, יש עשור אחד שלאיש לא אכפת ממנו. או־קיי, אני לא אעשה את זה כל כך דרמטי, אבל אם אתם רווקים בני 40־50, אתם שקופים לפחות בעין המפיקים של תוכניות השידוכים. אתם בישורת האחרונה של הילודה קו נטוי אלה שעוד לא ברור מה צריך לעשות איתם בהוויה הישראלית. ואם אין מיד חתונה בשידור חי, תיעוד הריון אצל גיא פינס, ותינוקת שנקראת על שם הפסיכולוגית ששידכה ביניכם, זה ממש לא מעניין אף אחד. חברה בגיל הזה סיפרה לי שהיא ניסתה להתקבל לאיזו תוכנית, ואמרו לה שהיא לא עומדת בקריטריונים.
הבעיה היא שהסיפור של אפליקציות היכרויות מתחיל להימאס גם על מי שהיו חזקים בז'אנר בשנים החולפות. הבום הגדול של הכפר הגלובלי גרם לכך שאנחנו יכולים ליצור קשר כמעט עם כל אדם, מהאיש הפשוט עד למפורסם הגדול. עכשיו הבום הגדול הפך לשאריות של אבק שריפה, פח הזבל של הודעות ה"ערה?" האקראיות מאנשים שכבר כתבו לך בשנת 2008 כשהיה רק פייסבוק, וחוזרים כעת, אחרי עשור וחצי של חיפושים, לבדוק אם את עדיין חיה במקרה הטוב או רווקה במקרה הרע.
“מה עושים?", שאלה אותי חברה. “אין לי תשובה", עניתי. “הלוואי שהייתה". העולם הפך רע, אנחנו הפכנו חשדנים, ובמקום גדרות הגנה על החצר האישית שלנו הקמנו חומה, וברוב המקרים בצדק. אני מסתכלת על החברות הטובות שלי, על נשים מסביבי שכבר הכניסו את רגליהן לתוך העשור החמישי (הן בסך הכל בנות 40 כמובן). חלקן הבינו שאת הילד שהן רוצות להביא לעולם הן יביאו לבד או בהורות משותפת, ובניגוד למה שכולם חושבים, זה לא אומר שהן ויתרו על אהבה, על זוגיות. להפך, הקונספט אומר שגידול ילדים מחוץ למערכת יחסים לא יהרוס את הרומנטיקה, והן מאמינות בזה ורוצות את זה.
הבעיה נותרה בתפיסה השמרנית של המדינה שבה אנחנו חיים, מדינה שעוד חי בה דור המדבר של ההורים והסבים שלנו (לא כולם. בסדר. לא להתנפל עליי) שלא מבינים איך אפשר לחיות מחוץ למסלול של חיים על פי הספר. אף על פי שאם תשאלו אותם, חלקם יודו שהם לא באמת היו מאושרים.
אני כותבת את זה כי עוד מעט מתחילה עוד תוכנית שידוכים בטלוויזיה, פורמט שאמור להדביק אנשים למסך ולדחוק את המשתתפים לקצה. אני מקווה להיות מופתעת לטובה ולגלות שיהיו שם גם נשים בנות 43 או 45, שמחפשות אהבה ולאו דווקא רוצות ילדים, ושלא יהיה שם יועץ שיסמן לה על השעון תזכורת ביולוגית. אבל אתם יודעים מה? אני ממש בספק.