1. ביקורת נוקבת יש למכביר, בעמודים שלפניי ובאלו שאחריי, ואני, שיודע גם לבקר כשצריך, מבקש לפתוח את הטור הזה בתודות לאנשים טובים שביקשו טוב ועשו טוב, גם אם טעו, ושילמו לבסוף מחיר אישי ופוליטי לא פשוט.

אני רוצה להודות לנפתלי בנט, שהיה ראש ממשלה טוב, מחבר ומאחד, שנאבק בקורונה באופן מושכל, שניהל ענייני ביטחון בתבונה וברגישות, ושהוביל קואליציה מורכבת, מיוחדת ומוזרה, כשהוא עצמו לא נבחר מעולם לתפקיד ושכהונתו כראש ממשלה עם 6 מנדטים הייתה שנויה במחלוקת. אדם מוכשר וטוב שנטש את מחנהו הפוליטי כדי לחלץ את ישראל מהתיקו הבלתי נגמר.

תודה ליאיר לפיד, האיש שלפני עשור עזב את אזור הנוחות, בנה פלטפורמה פוליטית משוכללת, הצליח בנדיבות להקים קואליציה ובחודשים שבהם כיהן כראש ממשלת מעבר, עשה טוב ודרש טוב ולקח סיכונים והחליט, ועשה גם כמה טעויות בהתנהלות ובניהול הקמפיין – אבל מגיעה לו תודה.

תודה לשר הבריאות היוצא ניצן הורוביץ, שנקלע לתפקיד בתקופת הקורונה, שקיבל מערכת בריאות חולה, ושביחד עם ראש הממשלה הוביל את ההתמודדות ללא סגרים, ללא פאניקה, ביעילות ובשום שכל. את התודה אני מעניק לו בעיקר על העובדה שלקח את תחום בריאות הנפש והעביר אותו מ"החצר האחורית" של מערכת הבריאות אל קדמת הבמה. זוהי משימת קודש.

לשר הביטחון בני גנץ, תודה לך על "טיפול השורש" שהובלת בתחום הטיפול בנכי צה"ל ובהלומי קרב, לאחר שנים של הזנחה, הדחקה ואי־הבנה עד כמה הלומי הקרב הם מרכיב מרכזי ב"מלחמה שלאחר המלחמה". לשר התרבות והספורט חילי טרופר, תודה על הצגת מודל ראוי וערכי לנבחר ציבור שיודע לקדם דברים בצניעות, בלי להתלהם, בלי לרדוף אחר קרדיטים, ותוך הצגת דוגמה אישית וערכית כמעט בכל תחום. עוד נכונו לך עלילות.

תודה לשר האוצר אביגדור ליברמן, שהיה קשה וקשוח אבל העביר תקציב, סגר את הגירעון, מילא בחזרה את הקופה והחזיר את המשק לעבודה. לצד העבודה במשרד, יש לגנות במקביל את ההתבטאויות החמורות שלו נגד החרדים. לא הכל מותר. לשר הדתות מתן כהנא, לוחם וטייס קרב, איש הציונות הדתית, שהשכיל להבין שיהדות צריכה להיות מכבדת, מאירת פנים, מקרבת ומשתפת ולא ההפך, ושביקש לבצע רפורמות בתחום הכשרות והגיור ונלחם בכוחות איתנים שכעת ירמסו כל זכר לניסיונותיו אלה, ולו אני אומר תודה על הניסיון ועל פריצת הדרך שאין בלתה, כדי לחבר ולקרב ולהציג יהדות טובה ונכונה.

ישנם עוד רבים וטובים, אבל יצאתי ידי חובתי במדגם שהבאתי. היו כאן אנשים (ונשים) טובים ומוכשרים שלרוב ביקשו טוב ורדפו טוב וגם טעו ושגו פה ושם (ולכל המלעיזים, חפשו את קטע התודה שכתבתי על בנימין נתניהו לפני שפינה את בלפור. כזה אני, מנומס).
 
2. זה היה בשנת 1983, בעודי פוסע על המדשאה בגבעת חביבה, עטור בחולצה כחולה עם שרוך לבן, מכנסי אתא קצרים וסנדלים תנ"כיים – כשמאחוריי הרעים קולו של יעקב חזן: "בחורצ'יק, קרב נא. היכן אתה מחנך?". השבתי לאדמו"ר שאהבתי והערכתי, שאני ראש קן כפר סבא ושיש לנו 350 חניכים ושני גרעינים שיוצאים מדי שנה להגשמה, ואז הוא פסק בקול נבואי: "שמע נא, אם חלילה תדבק בתנועתנו תדמית של אוהבי ערבים ושונאי דתיים – לא תהא לנו תקומה!", פסק והחליק לרנו 9 שהסיעה אותו בחזרה למשמר העמק. אני נותרתי קפוא על מקומי. בן 24 הייתי והאחריות שהוטלה על כתפיי ל"עתיד התנועה" הייתה כבדה.

משפט המחץ הנבואי הזה נחרט בזיכרוני ובתודעתי על רקע המאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל, שהיה אחד הדגלים שהניף הימין נגד הממשלה היוצאת. חזן צדק. היהדות ותורת ישראל, המורשת והמסורת הן עניין מהותי ורציני, שורשי ועמוק ומחייב מכדי להותיר אותו בידי דתיים בלבד.

וממתי לעזאזל זה הופך לעניין של שמאל וימין? איך הצליחו הימין, הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות, לנטוע בציבור תובנה, כאילו הזהות היהודית נתונה בבלעדיות בידיהם? איך הפקיר המחנה שמנגד את התחום הזה? הלא בפעם הראשונה כיהן כאן ראש ממשלה עם כיפה, ולא מטעם גוש ימין. היו כאן גנץ, שהוא אדם מאמין, ונוספים, אבל זה כנראה לא מספיק.

נתניהו למשל, איננו אדם דתי, ועל פי הפרסומים הוא אפילו "חוטא" באי־שמירה על כשרות (וזה לגיטימי), אבל הוא מקפיד להגיע אל הכותל, היות שהוא יודע מה מסמל המקום. לפיד למשל נמנע מלעשות זאת והלך על פי אמונתו ולא בהתאם לתפקידו. לאחר שיפונו "ההריסות" מהבחירות ויופקו הלקחים, תידרש כאן מפלגת מרכז גדולה והומוגנית שתניף בידה האחת את מגילת העצמאות ובידה השנייה את התנ"ך. את שניהם בגאווה ובמידה שווה. משמאלה של מפלגה כזו יכולות להיות מפלגת שמאל (כנראה קטנה ומגניבה) ומפלגות ערביות.

מה שמחזיק אותנו כאן הוא לא הרוגע הביטחוני, המחירים הנמוכים בסופרמרקטים או מערכת המסים המקילה, אלא העובדה שליהודים יש מדינה אחת, ושיש לנו מורשת ומסורת ומחויבות ושפה וספר הספרים, שאיתו הלכו סבינו וסבי סבינו. זה לא עניין של שמאל וימין.
ואם לא הצלחתי להבהיר, הרי שזהות יהודית, בעיניי לפחות, זה לא מפלגת נעם ולא תורת הגזע ולא מניעת כדורגל בשבת ולא הגבלת קהילת הלהט"ב. ההפך: סבלנות, סובלנות, דרכי נעם ונתיבי שלום.
 
3.וכדי שזה יקרה, מוטלת על נתניהו החובה והזכות להוביל תהליך עמוק ויסודי של פיוס. בגילו ועם ניסיונו והכלים שברשותו, שאיתם חרש וזרע פילוג ושיסוע, הוא יכול וצריך להוביל תהליך הפוך, כשהוא מצויד בממלכתיות ובנדיבות של מנצחים. אם ישלח ראש גשר אל מעבר לנהר שנפער פה, יצטרך הצד השני לשלוח ראש גשר מצדו בדמות ביטול החרמות והנידויים, ונכונות להושיט יד ולסייע עם כל הלב וכל הנשמה.

אל תטעו, הממשלה שנתניהו עומד להציג היא סיוט פוליטי עבורו, ואני בטוח ששנתו נודדת. הוא מוצא עצמו כסמן השמאלי ביותר בממשלה, כשמשמאלו יש רק קיר. בעבר הוא תמרן כך שיהיו שם אהוד ברק, ציפי לבני, משה כחלון ואחרים, כעת הוא עם סמוטריץ' ובן גביר ונעם וש"ס ואגודה. לך עם הממשלה הזאת לבית הלבן, לרבת עמון, לקהיר ולאמירויות, שלא לדבר על הקשר עם הרשות הפלסטינית המתנדנדת, שעלולה לאבד כוחה לחמאס. לכן, אם נתניהו יושיט יד – "ברית המבוגרים האחראיים" צריכה לגבור על בריתם של המצוידים בחביות חומר נפץ וגפרורים. הירהיבו עוז?
 
4.אח שלי רונן לא מוכן לבוא לארוחות חג אם הוא לא מקבל הבטחה שאין כלים חד־פעמיים. אנחנו לרוב בסביבות 20־25 אנשים, אבל אנחנו מכבדים את רונן. משנה לשנה הדרישה גוברת והולכת, וגם בתי ענבל מפצירה בנו לנטוש את החד־פעמי. יש לה כוס רב־פעמית וערכת פיקניק וקופסאות רב־פעמיות למזון.

העלאת המס על הכלים החד־פעמיים הפכה לסמל למאבק פוליטי עבור החרדים, שהשתכנעו שאביגדור ליברמן חוקק אותו נגדם. ואני אומר להם שזהו חוק גלובלי, שנועד לשמור על כדור הארץ ולהבטיח עתיד שפוי לילדינו ונכדינו. נכון, כשיש משפחה ענקית וסעודות שבת קבועות, זה קשה, אין מדיח כלים בשבת ועוד, אבל החלופה העתידית תהיה קשה, כואבת ויקרה יותר. תהא זו טעות לשנות את החוק ולהסיר את המס.

הדורות הבאים ישפטו את מי שיעשה זאת לחומרה רבה, כמוהו החוק להגברת המס על משקאות ממותקים. זהו חוק שלא נועד להעניש חרדים, אלא להעניש אולי רופאי שיניים עתידיים, רופאים פנימיים ומחלקות בבתי חולים. זהו חוק שנועד להתמודד עם המחלה מס' אחת בעולם – השמנת יתר, על כל תחלואיה. זה יהיה עוול לילדיכם ולנכדים. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – זה זה.
 
5.דבר מה הוביל אותי בלילה חשוך לפני מספר ימים למושב ניר צבי. בעודי עושה דרכי בכבישים החשוכים, נגלה אליי מראה לא מוכר, עשרות רבות של ילדים ומבוגרים בתלבושות של רוחות ושדים, עם עששיות בידיהם, פוסעים בין הבתים במושב. נבהלתי לרגע, חישבתי מהר ומצאתי שלא באו חושך לגרש, כי חנוכה לפנינו ופורים עדיין לא באזור. עצרתי ושאלתי, והשיבוני: המושב חוגג עם הילדים את החג הנוצרי האלווין. אחר כך שמעתי שהחג הזה תפס תאוצה בחלקים גדולים בישראל.

אז להם, בעיקר להורים ולרבים אחרים שנסחפו, אני אומר - השתגענו? חסרים לנו חגים? לכו אל המקורות היהודיים – יש שם די והותר. שבת שלום.