האתגר של לפיד: כך ראש האופוזיציה המיועד צריך לנהוג כדי להיזכר כמנהיג אפקטיבי

מחקר מסקרן של אוניברסיטה בריטית ניסה לבחון את האפקטיביות של מנהיגי אופוזיציה, שמרנים ולייבור, במאה השנים האחרונות. לא קל לקבוע קריטריונים לבחינה כזאת, היא מורכבת. אבל החוקרים עשו אותה פשוטה. מהו מנהיג אופוזיציה אפקטיבי, שאלו והשיבו – מנהיג אופוזיציה אפקטיבי הוא מנהיג שמחזיר את מפלגתו לשלטון. בהתאם, הטבלאות שהציבו במחקרם בחנו קריטריון פשוט: כמה מצביעים נוספו למפלגה בזמן כהונתו של מנהיג אופוזיציה, כמה מושבים נוספו לה בפרלמנט.

ווינסטון צרצ'יל היה מנהיג אפקטיבי. בין 1945, כאשר הודח מהשלטון ממש בתום מלחמת העולם השנייה, לבין 1951, כאשר חזר לכהונה נוספת כראש ממשלה, העלה את שיעור הבוחרים במפלגתו ביותר מ־8%. הרולד ווילסון, מנהיג הלייבור, היה אפקטיבי פחות. בכהונה אחת כראש אופוזיציה, הצליח להעלות את שיעור הבחירה במפלגתו רק בשליש האחוז (אם כי זה הספיק). בכהונה שנייה דרדר את שיעור הבוחרים במפלגתו בכמעט 6%.

זה כמובן מבחן כמעט מצחיק בפשטותו. לא היכולת לבלום חקיקה, לא הנאומים המסולסלים, לא העמידה הנחושה, לא ההתנגדות הנחרצת, לא הבולטות התקשורתית – כל אלה לא קובעים אם מנהיג אופוזיציה הצליח או נכשל. קובע רק דבר אחד: האם בתום כהונה באופוזיציה החזיר את המפלגה לשלטון. זה מבחנו של יאיר לפיד. זה מבחנם של שאר ראשי המפלגות שיישארו מחוץ לקואליציה. מבחן פשוט של כן או לא. ואם זה המבחן, ממנו נגזרת מעתה כל החלטה שצריכה להתקבל במפלגות הללו.

זה נשמע פשוט, אבל למעשה מסובך. לפיד הפסיד לנתניהו, שהתברר כמנהיג אופוזיציה אפקטיבי מאוד. קדנציה קצרה מחוץ למשרד ראש הממשלה, ומיד בחזרה. הוא תמרן, הוא ארגן, הוא לחץ, הוא התעקש. ביד אחת פירק את הקואליציה של נפתלי בנט ולפיד, אבן אחר אבן, ביד שנייה בנה את חומת המבצר של הקואליציה הבאה.

ניצחונו בבחירות לא היה כל כך גדול. כמה עשרות אלפי קולות הפרידו בינו לבין כישלון. אבל ללפיד יהיה קשה הרבה יותר. היכולת שלו לפרק את המבצר של נתניהו מוגבלת, היכולת שלו לבנות מבצר משלו מוגבלת. קודם כל, משום שנתניהו אומנם ניצח רק בכמה נקודות, אבל ניצח בהרבה יותר מזה בקרב הרוב היהודי. זה המבצר שלו: רוב יהודי ברור. וגם אם לא לגמרי נעים לומר את זה: בינתיים, הרוב היהודי קובע. קודם כל, משום שממנו אפשר להקים מבצר, מה שקשה, אולי בלתי אפשרי כרגע, לעשות בשילוב של מפלגות שמצביעיהן ערבים.

מדוע זה המצב? משום שפוליטיקה לא מנצחים בנימוקים אלא בעיצוב זהויות. בהצבת רף של הזדהות קבוצתית שיש בו כדי לגבש מחנה. אפשר למצוא לא מעט תובנות על עיצוב זהויות בכמה ספרים חדשים שפורסמו לאחרונה על שורשיהן וסיבותיהן של המחלוקות הפוליטיות העמוקות במדינות שונות, ועל הקושי הגדול ליישב אותן.

השאלה איננה השאלה הספציפית: למה יש מחלוקת על הסכם עם לבנון, או מחלוקת על הפלות, או מחלוקת על גובה המכסים. השאלה היא מדוע במדינות רבות נוצרו מחנות שמתקשים להתפשר על נושא כלשהו, וכיצד יש להבין את התופעה הזאת בהסתמך על ממצאים ממחקרים בתחומים כמו מדעי המוח, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה אבולוציונית וכלכלה התנהגותית.

דבק ושמו שבטיות

את אחד מהספרים הללו כתב פרופ' עזר גת מאוניברסיטת תל אביב. בכמה מפרקיו של "Ideological Fixation" הוא מתאר מחלוקות עומק – קומת הבסיס של קבוצות זהות במערב. מחלוקת אחת כזאת נוגעת ל"אשמת המערב". כלומר, לשאלה האם הציוויליזציה המערבית הדמוקרטית־ליברלית נושאת על גבה חטוטרת של עוול, חטא קדמון שמחייב אותה להתנער מעברה ולתקן את ההווה שלה. מחלוקת עומק אחרת נוגעת לתפיסה של מין ומגדר. ואחת – זה הפרק האמצעי מהשלושה המוזכרים כאן – נוגעת לשאלת הלאומיות. קיבעונות אידיאולוגיים הנוגעים לשאלת הלאומיות, כותב גת, "הם אינטגרליים לתמורות חברתיות שיש להן משמעות ופרופורציה בממדים היסטוריים".

ספרו של גת (שכבר כתב ספר קודם על לאומיות, בשיתוף אלכס יעקובסון) צולל עמוק לדיון בשאלה האם זהות שנשענת על "לאומיות" היא רכיב קבוע ומהותי בחברה האנושית, או שמא מדובר בזהות שהיא המצאה חדשה, מודרנית, שכפי שבאה כך אפשר שתלך, כדי לפנות את המקום לזהות מוצלחת ממנה, אולי אנושית גלובלית.

לא נצלול אחריו לדיון הזה (ולא משום שהוא לא מעניין – הוא מעניין מאוד!). הפעם רק נצביע על שלושת הפרקים שהזכרנו, ועל השאלה עד כמה הם קולעים למקרה הישראלי. הדיון על חטאי המערב מתקיים בישראל כדיון שמתמקד בכיבוש, בשטחים, ביחסים עם הפלסטינים וגם עם ערביי ישראל; הדיון על המיניות ניכר בקטטה האובססיבית של קבוצות במחנה הימין, פחות החרדים, יותר החרד"לים, עם קבוצות הלהט"ב; וגם שאלת הלאומיות על הפרק. אצלנו יש לה תרגום מקומי לפערים בין מי שמדגישים שבטיות יהודית (בימין) לבין מי שמדגישים אוניברסליות הומניסטית (בשמאל).

שבטיות היא דבק חזק. ולא סתם דבק – אלא דבק שלא תלוי בתוכן, אלא בתחושת השתייכות. בספרו המצוין של דיוויד מקרייני, "איך דעות משתנות" (גם הוא, רק באנגלית), אפשר למצוא הפניה למחקר נודע שניסה לאתר את רף המינימום שנדרש להגדרת זהות קבוצתית, או שבט.

מה מצא המחקר? באופן כללי, שאין סף. אין צורך במִתְאַם כלשהו של תוכן כדי להפוך קבוצה לקבוצה, וכדי לגרום לה להתנגש עם קבוצה יריבה. באחד מהניסיונות בני אדם חולקו לקבוצות על פי קריטריון מגוחך: ביקשו מהם לומר כמה נקודות יש לדעתם על דף שצוירו עליו הרבה נקודות. מי שניחושם היה גבוה מהמספר היו קבוצה אחת – מי שניחושם היה פחות ממנו היו קבוצה שנייה. זה הספיק. כלומר, הקריטריון חסר המשמעות הזה הספיק כדי ליצור שתי קבוצות יריבות, שכאשר התבקשו לקבל החלטות על חלוקת משאבים כבר העדיפו את חברי הקבוצה שלהם, והפלו לרעה את חברי הקבוצה האחרת (שכל חטאם היה שניחשו קצת אחרת כמה נקודות יש על הדף).

קריאה רצופה של ספרים על שינוי עמדות יכולה להיות מדכאת. אבל למנהיגי האופוזיציה כדאי לקרוא כמה כאלה. הם יגלו בהם שניסיונות להשיג לעצמם רוב של בוחרים באמצעות תמרונים אידיאולוגיים ועמדות מדיניות מעודכנות לא צפויים להצליח.

כדי להשיג רוב צריך מחנה. משמע – זהות של קבוצה. לא חשובות העמדות (כלומר, חשובות – אבל לא כל כך לצורכי עיצוב המחנה). אפשר להסתפק בהסכמה. כמה נקודות יש על דף. חשובה תחושת הביחד. חשובה המחויבות לקבוצה. איך נראית מחויבות כזאת? עיינו בתוצאות הבחירות ביישוב אפרת. זה יישוב דתי, אבל דתיות בורגנית. יותר דתיים של רעננה מאשר דתיים של אלון מורה. בבחירות הקודמות רק רבע מתושבי אפרת נתנו את קולם למפלגת הציונות הדתית. הרבה יותר הלכו עם בנט, עם מתן כהנא. דתיים מהסוג של אפרת.

בבחירות האחרונות מחצית מתושבי אפרת הצביעו לחבורה של בצלאל סמוטריץ'. מידיעה, לא מעט מהם עשו זאת כשיד אחת מכניסה פתק ויד שנייה סותמת את האף. החבורה הזאת היא לא החבורה שלהם. הדתיות החרד"לית שלה היא לא הדתיות שלהם. אבל המחנה הוא המחנה שלהם. לבני גנץ, שיוצא קבוע גם עם חילי טרופר וגם עם מתן כהנא, הצביעו באפרת פחות מ־7%. אם תשאלו איזה בית כנסת האפרתים מעדיפים, רובם יעדיפו את זה של כהנא על זה של סמוטריץ'. אם תשאלו איזה מחנה הם מעדיפים – נו, על זה קיבלנו תשובה. את המחנה שלהם.

לאופוזיציה אין מחנה מספיק גדול. מכאן מתחיל הקושי שלה. לכן, כל התחשיבים המתוחכמים שלימדו כמה קטן הפער בין "גוש ביבי" ל"גוש לא ביבי" חסרי חשיבות. יש "גוש ביבי", אין "גוש לא ביבי". אין דבר כזה. אין זהות כזאת שהתגבשה לכדי קבוצה של אנחנו והם. לא מספיק כדי לגשר על הפערים ולנצח את המחלוקות בתוך הקבוצה. לא מספיק כדי למנוע ממצביע שמעדיף מתן כהנא מלסתום את האף ולהצביע איתמר בן גביר.

הקייס בעד סמוטריץ'

את הקטע הזה צריך לפתוח בהערת אזהרה: אין שום סיבה להאמין לשמועות על כך שמנהיג ש"ס אריה דרעי עומד להיות שר האוצר. אין שום סיבה להאמין לשמועות על כך שמנהיג הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' עומד להיות שר הביטחון. אלה כרגע לא יותר משמועות, ספינים של משא ומתן.

חזרו לאחור למשאים ומתנים דומים, ותגלו שכמספר התיקים שחולקו מראש, כך מספר המאוכזבים בדיעבד. בנימין נתניהו ויריב לוין מנוסים מאוד בתהליכים כאלה. גם לדרעי יש לא מעט ניסיון. וגם לסמוטריץ' כבר יש קצת. הם מנהיגים ממולחים, שלא בהכרח מגלים לנו מראש מה הם רוצים באמת, מה הם רוצים אבל יתפשרו עליו, ומה הקווים האדומים שאם ייחצו, לא תהיה קואליציה.

הנה עוד הערת אזהרה: המאמר הזה לא נועד לעודד את נתניהו לשלוח את דרעי לאוצר ואת סמוטריץ' לביטחון. המצב התקין יותר הוא שהמפלגה הגדולה בגוש תחזיק בתיקים הללו. זה גם המצב שמגלם פחות סיכונים וסיבוכים. אבל הליכוד כבר לא כל כך גדולה, וגם אין לה הרבה אופציות. החרמת נתניהו במפלגות הגוש השני הופכת אותו מסוחר ממולח לאסיר של שותפיו. בלעדיהם, אין לו כלום. מזלו, שבלעדיו גם להם אין כלום. בטח לא לסמוטריץ'.

חשוב מזה: יש הרבה מאוד חסרונות, רובם גלויים לעין, במינוי של דרעי לאוצר ושל סמוטריץ' לביטחון. דרעי נעשה מנהיג בזכות דאגתו לקבוצה מסוימת, לא בזכות יכולתו להביט על ישראל בראייה מערכתית של מנהיג לאומי. הוא איש של מגזר. לא טוב להפקיד את הארנק הלאומי בידיו של מגזר.

סמוטריץ' נעשה מנהיג בזכות התעקשותו על עקרונות, לא בזכות פשרנותו או נכונותו להיות פרגמטי. את מערכת הבחירות האחרונה אנחנו חייבים לסמוטריץ'. לו היה מסכים לשבת עם מנסור עבאס, לנתניהו הייתה קואליציה כבר לפני שנה וחצי. אפשר להלל אותו על עמדתו, או לגנות אותו, כל אחד על פי השקפתו – אבל משרד הביטחון הוא מקום שבו התעקשות על עקרונות יכולה להיות מסוכנת. שלא לדבר על התגובה בעולם למינוי שלו, על היכולת לקיים קשר תקין עם האמריקאים, על מהלכים שעלולים להצית תבערה. סמוטריץ' יבוא למשרד הביטחון עם מעט ניסיון והרבה מאוד דעות נחרצות. זה פרופיל בעייתי לשר ביטחון, בלשון המעטה.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה, הנה הטיעון בעד שני אלה – הקייס בעד מינוי שלהם למשרדי האוצר והביטחון, בעצם לא משנה מי מהם לאיזה מהתיקים. הוא לא נועד לשכנע, הוא נועד להציע דרך חלופית לחשיבה על הפוטנציאל של המינויים האלה לעשות דבר טוב. כן – יש להם פוטנציאל לעשות דבר טוב. וגם למי שבחשבון הסופי מתנגד להם, מוטב לראות את כל התמונה, ולא רק את חלקה.

נפתח בזה: יש הרבה יותר מקרים שבהם תפקידים שינו את המחזיקים בהם, מאשר מקרים הפוכים, שבהם מחזיקי תיקים שינו את התיקים. ההסבר לזה פשוט, כמעט טריוויאלי. מחזיק תיק פוגש את המציאות, והיא כופה עליו התאמות ושינויים, ומענישה אותו בחומרה על התעקשות להתנגש בה. נתניהו למד שיעור כזה כאשר פתח, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, את מנהרת הכותל. הוא היה ראש ממשלה צעיר, לא מנוסה.

בספרו החדש הוא מציין שפתח את המנהרה "בעידודם של ראש העיר החדש של ירושלים אהוד אולמרט, וראש השכ"כ עמי אילון". זו כנראה גרסה קצת מוגזמת, אבל לא מופרכת. בכל מקרה, האחריות לפתיחה הייתה עליו. פתח – וטס לפריז. התוצאה הייתה פרץ אלימות קשה, שפך דם. פתיחת המנהרה הייתה מוצדקת, אבל לא נעשתה בחוכמה. נתניהו, מנהיג חכם, למד את לקח הזהירות.

מנהיגים של הכלל

זה מה שקורה להרבה מאוד שרים בהרבה מאוד תיקים, ובעיקר בתיקים הכי בכירים והכי משפיעים, כמו אוצר וביטחון. אלה תיקים שלטעויות בניהולם יכול להיות מחיר מהיר, קשה, לפעמים קטלני. אלה תיקים שמי שבא אליהם צריך ללמוד מהר מה גבולות התמרון שיש לו, מה היכולת לשנות לעומת העבר, ואיך לשנות.

אם דרעי יבוא לאוצר, ואחרי חודשיים יירד דירוג האשראי של ישראל בגלל פעולות שיעשה – המחיר יהיה כבד. אם סמוטריץ' יישב בביטחון, יורה על בנייה במקום בעייתי בשטחים, או על הריסת בנייה בשטחים, והתוצאה תהיה התלקחות – המחיר יהיה כבד. במילים אחרות: אלה תיקים שבהם האידיאולוגיה פוגשת ריאליה. אלה תיקים שבהם מנהיגים חכמים לומדים שיעור חדש וחשוב, גם בצניעות וגם באחריות, או נכשלים בתפקידם.

זהו – זה בעצם הקייס בעד דרעי וסמוטריץ'. הוא בנוי על שלוש קומות. ראשונה – שניהם חכמים. שניהם ירצו להצליח. שנייה – כדי להצליח שניהם ייאלצו לאפסן חלק ניכר מהשאיפות, ההבטחות, העקרונות שלהם, ולהתמודד עם מציאות מורכבת שדורשת הרבה יותר פשרות מאשר עיקשויות. שלישית – וזו הקומה החשובה ביותר: אם משרדי הביטחון והאוצר ילמדו את דרעי וסמוטריץ' שיעור באחריות לאומית, זה יהיה לטובתה של ישראל.

שניהם מנהיגים של ציבור גדול, אבל לשניהם יש עבר שהמוקד שלו הוא מלחמה למען המגזר שלהם – תקציבים מגזריים, פרויקטים מגזריים, עקרונות מגזריים, שאיפות מגזריות – ולא ניסיונות לפתור בעיות של מדינת ישראל. המשרדים הגדולים יאפשרו להם להרחיב את מנעד הפעילות שלהם. להיות מנהיגים של הכלל.

בעצם, גם זה לא מדויק. דרעי עשה לא מעט כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים לשיפור השירות לכלל האזרחים. הוא קידם ענייני מגזר, אבל לצד זאת ערך רפורמות חשובות שהביאו תועלת לכלל. סמוטריץ', כשר תחבורה, היה כנראה שר יעיל ומוצלח. כך לפחות נוצר הרושם, אם כי כהונתו הייתה קצרה מכדי לשפוט באמת. מותר להניח שגם הוא עשה דבר או שניים לטובת המגזר שלו, והעקרונות שלו, אפילו כשר התחבורה. אבל כנראה שמגיע לו קרדיט גם על רצינות בלימוד בעיות התחבורה של ישראל, ובכוונה למצוא להן מזור.

קחו את הכהונות האלה, והכפילו את משמעותן פי כמה וכמה. משרד הפנים זה דבר חשוב, אבל מחיר הטעות בניהולו לא גדול, לא מיידי. משרד התחבורה זה דבר חשוב, אבל מחיר הטעות בניהולו לא גדול, לא מיידי. באוצר ובביטחון אין שוליים לטעות. אין שוליים לשטיקים. או שמבינים את זה מראש, ומתנהלים בהתאם, או שחוטפים מקלחת קרה מהמציאות.

לישראל עדיפה כמובן האפשרות הראשונה. לישראל ייטב אם שריה יבינו מראש שהצהרות לחוד ומעשים לחוד, שעקרונות לחוד ומציאות לחוד. וייטב לה אם דווקא שני מנהיגים מגזריים יעמיסו על גבם את האחריות למדיניות לאומית. כאמור, לתיקים כבדים יש נטייה לשנות את מי שמחזיק בהם. כלומר, דרעי לאוצר וסמוטריץ' לביטחון, או ההפך, זה לא רק סכנה שהשרים ישנו את המשרדים – אלא גם הזדמנות שהמשרדים ישנו את השרים. אולי־אולי בזכות האחריות שתוטל עליהם נרוויח את דרעי ואת סמוטריץ' כמנהיגים של הכלל, ולא של המגזר.

השתכנעתם? מן הסתם יש שכן, ויש שלא, ויש שחשבו מראש שהם האנשים הנכונים למשרדים הללו. כך או כך, החיים הפוליטיים מורכבים. וזה הימור שיש בו סיכון למשהו, שקשה להכחיש, אבל גם סיכוי למשהו, שכדאי לזהות.