אני לא יודעת איך אתם מצליחים לתפקד כשאתם חוזרים מחו"ל. לי מאוד קשה להתאקלם בסטרס האינסופי ובחדירה הכמעט בלתי נשלטת למרחב האישי שיש פה, בביצה הים־תיכונית. פעם אמרו שזה חלק מהקסם שלנו, אבל ככל שאני מתבגרת אני רואה דווקא קסם בריחוק, בפאסון ובקרירות האירופית המצויה. כזו ששומרת על מרחב אישי, אוויר לנשימה ומה שאני מכנה: טווח מחיה.
בניגוד להרבה אנשים שמדברים לאחרונה על גלות מישראל בגלל המצב הפוליטי, דווקא אחרי שראיתי שוב את סגולותיה של מדינה אירופית עם תרבות שלא תהיה לנו כאן גם לא בעוד 200 שנה, ולמרות הדרכון הזר שלי, אני לא מתכוונת לעזוב לשום מקום, לשמחתם או לצערם של כמה אנשים שלא מסכימים עם דעותיי (שאותן הם לא באמת מכירים).
אין שום הסבר הגיוני להתעקשות בהיאחזות הרואית בקרקע, בהתחשב במה שקורה ללחץ הדם שלי, לשלוות הנפש ולאיכות השינה כשאני נוחתת במקום שהוא במרחק של מינימום שעתיים טיסה מכאן. ועדיין, באופן חולני למדי אני מרגישה כאן הכי בבית בעולם. כמו שאנחנו לא מרשים לעצמנו לשים רגליים על הספה כשאנחנו מתארחים אצל הקרובים לנו ביותר, אבל עושים זאת אצלנו בבית בלי לחשוב פעמיים - יש דברים שאפשר לעשות רק בבית.
יש משהו נפלא בצעידה ברחובות אירופיים בעונות שלא מוכרות כאן, המכונות למשל סתיו, בלי להיאבק על קיום במרחב. יש משהו נפלא באמון המוחלט במערכות שאמורות לשרת את האזרח, כגון תחבורה ציבורית, שמהווה את אחת הפארסות הגדולות ביותר ב־75 שנותיה של המדינה, שנדמה שעושה הכל כדי לא לפתור את הבעיה הבסיסית של התניידות במרחב. יש קסם בשעה שהיא שעה, בתור שהוא תור וב"סדר", מילה כל כך פשוטה (שם) וכל כך מסובכת (פה).
ובכל זאת, יש משהו שאי אפשר להחליף בבית. הבית שלי, גם אם הוא כרגע נראה כמו שהוא נראה, גם אם אין אמון במערכות שלו. כן, בכל המערכות שלו. גם אם הוא אכזב אותי בהתנהלות שלו, הפנה לי גב והיה כפוי טובה, כמו שלעתים קורה, כשמרגישים נוח מדי עם מישהו שאנחנו מכירים כל כך טוב. וגם אם לפעמים אי אפשר לסבול את מי שחולקים איתי את החלל הלא גדול, שמוקף באויבים מבחוץ ומסתבר שגם מבפנים. ובזמן שבחוץ אנחנו תרים אחרי מדריכי מישלן ומאכלי רחוב, כאן יש לנו ארץ שאוכלת יופי את יושביה ואפילו לא צריך שום מדריך.
אין כמו בבית, ואולי אם נחזור על המנטרה היא גם תרכך אותנו. כי אין כמו בבית, גם אם הבית נראה כרגע כמו הכיתה הטיפולית של המדינות המערביות, גם אם הוא התלמיד הזה שנכשל שוב ושוב במבחן בסיסי בהבנת הנקרא ובחשבון. לפעמים אני חושבת שהסיפור שלנו לקוח מאגדת עם אפרים קישונית פינת סיפורי חכמי חלם באלף לילה ולילה, המאגדת בתוכה שלל דמויות גרוטסקיות שמנסות לנהל מדינה, אבל זה לגמרי גדול עליהן. והייטק שמייטק, אי אפשר להיתלות על הענף הזה לנצח.
וכל המחשבות הללו עלו בי תוך כדי נסיעה יעילה במטרו (תחבורה ציבורית היא נושא רגיש אצלי), שהגיע בול בזמן וייתר את המחשבות שכדי להתנייד ממקום למקום צריך רכב. ואם אין לך, אז אבוד לך. כמו בתרבות ה"לך תחפש" פינת ה"למה מי מת" אצלנו. וזו רק דוגמה אחת קטנה מני רבות.
ובכל זאת כשנחַתי, יש לומר בחברת תעופה זרה (עולם אחר), שמתחה לי עוד קצת את חוויית האירופה לעניים גם כשכבר המטוס היה מעל מי הים התיכון, הפרצוף הזועף הראשון שנתקלתי בו היה של שני עובדי מסוף נתב"ג מקומיים מיואשים שבהו בנו, יוצאי השרוול, שאפילו לא ציפו לקבל חיוך של "ברוכים הבאים הביתה".
למה מי מת שתקבלו חיוך. אני דווקא חייכתי. כי הבנתי שגם הם יודעים בעצמם שכל מי שחושב שיש לו לאן לברוח - כי דרכון, כי כסף, כי רילוקיישן או כל סיבה אחרת - אין לו באמת לאן. כי המהות הישראלית לא תיתן לו לברוח מעצמו וממה שנראה כמו חוזה עתיק יומין, כמו נדר שאי אפשר להתיר, ולפעמים כמו קללה של אדם עם מדינתו, שהוא כל כך אוהב וכל כך שונא.
אני מתנחמת בכך שכל עוד הקו הדק הזה בין אהבה לשנאה עדיין מתקיים, אנחנו נהיה בסוף בסדר, גם אם לפני הבסדר יהיה קצת ממש גרוע. כשהקו יתיישר לגמרי עם תחושת אדישות מוחלטת, רק אז אדע שזהו, זה הסוף.