עוד לפני הפיגועים הרצחניים בירושלים, התרחש אירוע קטן ולכאורה לא חשוב. מסכי הטלפונים של הישראלים הוצפו בהודעות פוש על מורה ברמת גן, שתלה בבית הספר תמונות של נתניהו עם צלב קרס וחבל תלייה.
חברי הליכוד מיהרו לשתף ברשתות את זעזועם העמוק, ואף הוגשה תלונה רשמית של המפלגה במשטרה. שרת החינוך היוצאת יפעת שאשא ביטון קראה למורה לבירור, ובסוף התברר שמדובר בכלל במיצג שיצא נגד הסתה, ולגמרי הוצא מהקשרו.
כמובן שאף אחד לא התנצל, וחלק מהמזועזעים אפילו לא טרחו להוריד את הפוסטים שלהם, אף על פי שכבר היה ברור שאין ממה להזדעזע. עברנו לדבר הבא.
נראה שמרוב שכולם עסוקים בוויכוחים סוערים לגבי מערכת המשפט וגבולותיה של הרשות השופטת, פספסנו מהפכה מאוד גדולה שכבר התרחשה ברשות אחרת, ופשוט לא שמנו לב. הרשות הרביעית, הידועה בכינויה ״עיתונות״ ופעם פיקחה על שלוש רשויות השלטון, למעשה איננה עוד.
הסיבה לכך מורכבת, וזה גם לא קרה בבת אחת, אבל כל עיתונאי בעל ותק יעיד על הזילות העצומה שצבר המקצוע בעשור האחרון. זה התחיל באינטרנט שהכפיל בכמה מונים את כמות כלי התקשורת, והגביר את התחרות על תשומת הלב.
ככל שהתחרות גברה, הושם דגש גדול יותר על מהירות דיווח ופחות על בדיקת העובדות ונכונותן (מה שנקרא - אמת לשעתה). אחר כך הצטרפו הרשתות החברתיות, וייתרו את תיווכם של העיתונאים. הגילוי הראשוני של המסוקרים שאין יותר צורך בעיתונאים היה זהיר ומלא חדווה, אבל משם - העסק הלך והידרדר.
היום כל אחד יכול להיות עיתונאי - הוא פשוט צריך להתעורר בבוקר ולהחליט שהוא כזה. כמות האנשים שאין להם מושג ירוק מהם כללי העיתונות, אבל מתהדרים בשם התואר הזה - היא עצומה. ככל שהם פרובוקטיביים יותר, התקשורת המסורתית משתפת פעולה ונותנת להם במה. היא כבר לא מי יודע מה מתרגשת מטעויות, ממש כפי שראינו השבוע.
גם התרגלנו לכך שהפוליטיקאים לא מבזבזים זמן יקר על התיווך האידיוטי של עיתונאים, שעוד עלולים לשאול שאלה שלא תתאים להם לדף המסרים. הם בוחרים להתראיין אצל מי שיקדם אותם או שפשוט מדווחים לציבור על עצמם - נטולי פניות כפי שניתן היה לצפות (ואף פחות מזה).
כמות המידע מתעתעת
הפוליטיקאים גילו שהם כבר לא צריכים את העיתונות כדי להיבחר, והמשמעות היא שהעיתונות כבר לא מפחידה אף אחד. כל מה שיפורסם על ידי עיתונאי כלשהו, מיד ייענה בזרם נגדי גדול שיפריך את המידע או לפחות יטיל בו מספיק ספק כדי לעקר אותו מכוחו הציבורי. שום דבר כבר לא צריך להיות אמיתי או מבוסס עובדות, וזה נפלא עבור ממציאי הסיפורים, ועבור אלה שהאמת אף פעם לא ממש עשתה להם את זה.
בעצם - גם העיתונאים כבר לא מפחדים מאף אחד. מה יקרה להם אם ידברו שטויות, יטעו, ייסחפו או ישתלחו באדם זה או אחר? במקרה הכי גרוע - ימלמלו התנצלות או יושעו לתקופה קצרה, וגם זה נדיר מאוד. תביעות דיבה אין הרבה, ובכל מקרה בית המשפט לא יכול להוות כתובת אמיתית כשיש כמות כל כך גדולה של מידע שגוי, מוטה, מומצא או מסולף. אלה שעדיין דבקים בכללים הם מעטים, והם לא מתוגמלים על כך.
אנחנו בעידן פוסט-אמת, וקשה להפנים את חומרת המצב משום שאנחנו מוקפים בהמון מידע כל הזמן. הכמות מאוד מתעתעת - נדמה שאנחנו רק צריכים לבחור מאיפה לצרוך את המידע שלנו, אבל בפועל, גם מי שיעמול יומם וליל על בדיקה מדוקדקת של כל המידע כדי להחליט מה נכון ומה לא, לא יצליח להשלים את המשימה. חלק עדיין נאחזים במקורות אינפורמציה מסוימים ומשכנעים את עצמם שהם אמינים, אבל אנחנו טובעים בים של מידע ללא יכולת לדעת מה מתוכו ספין, מה פייק ניוז או המצאה או סתם הגזמה, ומה מתוכו אמת צרופה.
פעם תפקיד המיון היה שייך לרשות הרביעית, לעיתונות. היו אי אילו הסכמות בסיסיות על כללים, וכולם השתדלו לעמוד בהם, גם אם לא תמיד הצליחו. לכאורה, העיתונות עוד קיימת. אפילו התקיים כנס שנתי באילת בשבוע שעבר, וחולקו פרסים לעיתונאים מצטיינים. אל תרגישו רע אם לא שמעתם על הכנס, זה לא באמת משנה. מדובר באירוע שמתקיים מכוח האינרציה ומתוך הרגל, לא מתוך קיום אמיתי של עיתונות בישראל.
תחושות זה לא מידע
אז איך יודעים עד כמה נכון מה שמשתקף מהכאוס התקשורתי סביבנו?
הנה דוגמה אקראית: חיפשתי השבוע נתונים על אלימות בישראל, ולא רק בגלל יום המאבק לאלימות נגד נשים. כבר תקופה ארוכה שנראה שהאלימות כולה גואה. אנשים שמכים אחרים עם קסדה, שדוקרים למוות עוברי אורח במעבר חציה או נערים כי הם ״תאילנדים״, פסיכותרפיסטים ורבנים שתוקפים מינית, שימוש בסמי אונס, מתנחלים שתוקפים חיילות בשבת חיי שרה. האם רק הכותרות והאווירה השתנו או שגם מקרי האלימות עלו בצורה ניכרת?
בידיעות שפורסמו לאחרונה לא הייתה לכך תשובה. בדוברות המשטרה הפנו אותי למשרד לביטחון הפנים, וכששאלתי בתימהון אם אין אפילו נתונים על כמות התלונות, מסרו לי שמתחילת 2022 נפתחו 54,572 תיקי חקירה בחשד לאלימות, שב־2021 נפתחו 60,220 תיקים, ושב־2020 נפתחו 57,598. קשה להסיק משהו חד־משמעי בלי נתונים על חומרת העבירות, וגם מכיוון שהשנה טרם נגמרה.
פניתי לדובר המשרד לביטחון הפנים כדי לקבל מדד משולב כלשהו שניתן להשוות לשנים קודמות. אמרו לי לפנות ללמ״ס, כי לבט״פ אין נתונים כאלה. כשהערתי שזה מוזר שאין נתונים כאלה, הפנו אותי לראש מטה המנכ״ל. הוא הפנה אותי לראש מטה האסטרטגיה שעובד על משהו כזה, וכשפניתי אליו הוא היה מאוד נחמד והבטיח לחזור אליי. אני עדיין מחכה.
בלמ״ס הפנו אותי לסקר בנושא ביטחון אישי, שהראה שב־2021 אחוז הפרטים שציינו שחל שינוי לרעה בתחושת הביטחון האישי שלהם היה גבוה מאלו שציינו שחל שינוי לטובה. לגבי התחושות ב־2022 - נדע רק בשנה הבאה. אבל שוב, מדובר בתחושות, שקשורות גם למצב הביטחוני. אז האם האלימות הפנים־ישראלית אכן נמצאת בעלייה?
התעופפו סביבנו השבוע המון כותרות על אלימות, ויש הרבה אינפורמציה, אבל כבר שנים שאין מעקב מדויק אחרי רמת האלימות בישראל. כאזרחים, קשה לנו לדעת מה באמת קורה או איך מתמודדים עם זה משרדי ממשלה. הכותרות הן ברובן סנסציוניות, הנתונים חלקיים ובנושאים רבים אין מדדים ברורים ועקביים.
זו רק דוגמה אחת לקושי להשיג מידע ברור ומשקף, בעולם שבו העיתונות כבר עברה פאזה, ולא יכולה לשרת את אזרחי ישראל כפי שעשתה פעם. זה לא נעים, זה אפילו מפחיד, אבל כדאי שנכיר בזה. זאת עובדה.