היינו צריכים להזדעזע. לא הזדעזענו. זה אומר משהו עלינו, זה אומר משהו על הקושי למקד תשומת לב במה שחשוב למול מה שמטרטר ברשת, זה אומר כמובן גם משהו עליו. מי זה עליו? דונלד טראמפ. או בתוארו המדויק: נשיא ארה"ב לשעבר. ובכן, נשיא ארה"ב לשעבר פגש לאחרונה צמד נבזי של אנטישמים. לא ספק אנטישמים, לא אולי אנטישמים, לא אנטישמים רק בעיני מתנגדיו של טראמפ. אנטישמים. ממש. כאלה שחושבים שהיהודים שולטים בעולם. כאלה שחושבים שצריך למנוע מהיהודים לשלוט בעולם. אנטישמים כמו בסיפורים הגרועים על אנטישמים של פעם. והם ישבו לארוחה נעימה, מן הסתם מבודחת, עם נשיא ארה"ב לשעבר. ולא הזדעזענו.
כאמור, זה אומר משהו עלינו. על הקושי שלנו להבחין בין עיקר לטפל. זה אומר משהו על הסחף המתמיד של חדשות שמסיחות את הדעת. גם על טראמפ, שכבר אין ממנו ציפיות לשום דבר. בתו האהובה התגיירה, נכדיו יהודים - והוא מבלה בבדיחות עם אנטישמים. הנשיא הקודם של ארה"ב. מי ששואף להיות הנשיא הבא של ארה"ב - ואולי גם יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. אם אתם סומכים על האיש הזה שימשיך להיות ידיד של ישראל, דמיינו את הפגישה שלו עם קניה ווסט, נסו לדמיין על מה דיבר עם ניק פואנטס, חוץ מזה שאמר שהוא "מחבב את הבחור הזה".
בערב נעים שנערך השבוע במוזיאון "אנו" לכבוד התורמת הוותיקה של המוסד, רות שמיר, אמר השגריר לשעבר דן שפירו – אמריקאי, יהודי, דמוקרטי – שעוד מוקדם לבשר על סופה של יהדות אמריקה, מוקדם להיכנס לחרדה עמוקה. מישל גולדברג מהעיתון "ניו יורק טיימס" נשמעה מודאגת הרבה יותר כאשר השוותה את מצבם של יהודי אמריקה כיום למצבם של יהודי אוסטריה בסוף המאה ה־19. "אולי הפעם", היא כותבת, "זה לא יהיה גרוע יותר". אבל זה בדיוק מה שחשבו גם היהודים באוסטריה שהיא מזכירה, שהם בעצם דמויות במחזהו של טום סטופרד "לאופולדשטאדט".
המחזה המוכר יותר של סטופרד הוא "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". הוא הועלה בישראל כמה פעמים. מחברו זכה בפרס דן דוד על יצירתו. הוא נולד כיהודי, נמלט עם הוריו כיהודי ביום שבו גרמניה תפסה את השלטון בצ'כוסלובקיה, ולפני גיל 10 הוטבל לנצרות אנגליקנית. אביו היהודי, אויגן שטרוייסר, טבע במלחמה לאחר שספינתו ספגה מטח קטלני ממטוס יפני. אביו החדש, קנת סטופרד, היה קצין בצבא הבריטי. לאחר המלחמה, העביר את המשפחה לבריטניה, שם אימצה מטעמי נוחות וטראומה את הכנסייה.
לילדיו של סטופרד יש סיפור שיאתגר כל פקיד שאחראי על מימוש חוק השבות. בעיקר אחרי שממשלה חדשה, עם אנרגיה חדשה, תשנה את החוק. הסבתא יהודייה שהתנצרה, האב יהודי שהתנצר כילד. האם? תלוי איזה ילד. רעייתו הראשונה לא הייתה יהודייה. יש לו ממנה שני ילדים. רעייתו השנייה הייתה יהודייה ממשפחה אורתודוקסית. מפורסמת בזכות עצמה כרופאה ויועצת, דמות טלוויזיונית בבריטניה. גם ממנה יש שני ילדים. אחד מהם הוא השחקן אד סטופרד. ככל שהצלחתי לברר, רעייתו של הבן אינה יהודייה. יש להם שלוש בנות. מה מעמדן בהקשר לחוק השבות? יש להן אב יהודי, סבתא יהודייה, סבא שהוטבל כילד, סבתא־רבתא שטבלה מרצונה. אם ירצו לעלות לישראל, יוכלו כנראה להתאזרח בקלות. אולי גם ילדיהן העתידיים יוכלו, בזכות השחקן אד. שיהיה הסבא. אלא אם ישונה חוק השבות. שזה בדיוק מה שכמה מפלגות רוצות לעשות.
אל תהמרו על הצלחה. אולי יצליחו, אולי לא יצליחו. שינוי חוק השבות הוא מהלך גדול, כבד. זו אחת מהתוכניות השאפתניות של כמה מחברות הקואליציה החדשה, וכדרכן של קואליציות חדשות, החברים מסתערים להגשים אותה בדהרת פילים עולצת. אלא שעוד מעט יבחינו, מרחוק, בקיר המתקרב. הקיר העומד בדרך. נכנה אותו "קיר המציאות". זה קיר שיש לו נטייה לקלקל תוכניות מוקדמות, זה קיר שתוכניות מוקדמות נבלמות בו או מתנגשות בו ומנפצות את ראשן. ולפעמים הן מתגברות עליו, אולי בכוח, אולי בעורמה או במעקף. זה מה שיקרה לשינוי המוצע בחוק השבות שהוא, בפשטות, ביטול סעיף הנכד. כלומר, הכרה בזכותו של אדם לעלות ולהתאזרח תחת הגדרת חוק השבות אם יש לו הורה יהודי, ולא אם יש להורה שלו הורה יהודי.
הקו של הנכד והסבא הוא קו שרירותי. אפשר להזיז אותו למעלה ולמטה. אפשר להחליט שזכאי חוק השבות הוא כל מי שסב סב סב סבו יהודי. אפשר להחליט שחוק השבות חל רק על מי שהוא עצמו יהודי. הזזה של הקו יכולה להידרש בשמה של מדיניות הגירה, רצון להרחיב או לצמצם את מספר הנכנסים. היא יכולה להידרש בשמה של תרבות או דת, הרצון לגוון יותר או פחות את מנעד הנכנסים.
באים תומכי השינוי ואומרים: רוב העולים לישראל היום הם נכדי יהודים שאינם יהודים. אם תכלית החוק להעלות יהודים, הרי שאיננו ממלא את תכליתו. באים מתנגדי השינוי ואומרים: יש בעולם מאות אלפי, אולי מיליוני משפחות, של יהודים אהובים שנכדיהם לא בהכרח יהודים. אי אפשר לומר לכל היהודים הללו שנכדיהם כבר אינם שייכים למשפחה המורחבת שכולנו בנותיה ובניה. זו טענה חזקה, וזו טענה חזקה. איזו חזקה יותר? כל אחד על פי נטיית לבו. כאמור, הקו שרירותי. אפשר להרחיב או להצר. שאלה של עלות ושל תועלת.
מזה נגזרת גם תוצאת הדיון על חוק השבות. מזה נגזרת תוצאת המפגש בין עדר הפילים הקואליציוני לבין קיר המציאות. חלק מהקואליציה רוצה להעביר את החוק (זאב קם דיווח בקול ישראל שבליכוד אין התלהבות מהרעיון הזה). אם הקיר יהיה נמוך או רעוע, קיר של מחאה רפה, היא תקעקע אותו ותשנה את החוק. האם זה יהיה אסון גדול? אתם מוסמכים להחליט לבד. אם הקיר יהיה יציב, והפילים יבינו שניסיון לפרוץ אותו יעלה בכאב גדול, היא תוותר - ותעבור להגשים מטרה אחרת. האם זה יהיה אסון גדול? שוב, מוסמכים להחליט לבד. אבל איזה קיר אפשר לדמיין במקרה הזה? הכינונו מראש דוגמה. היא דוגמה קצת ישנה, אבל לא ממש עתיקה, מלפני קצת יותר מעשור. דוגמה שראש הממשלה נכנס, בנימין נתניהו, מן הסתם זוכר.
היה היה ח"כ ושמו דוד רותם. הוא הלך לעולמו בגיל צעיר, אבל אז עוד היה אנרגטי. הייתה לח"כ רותם תוכנית: לשנות את חוק הגיור. הוא רצה גיור שבצדו "קבלת עול תורה ומצוות כהלכה". תנועות היהדות הפרוגרסיבית, הרפורמים והקונסרבטיבים הגיבו בזעקת אכזבה וכעס. גם על ההצעה לשנות את חוק השבות הן יגיבו באופן דומה. זה לא יעזור להן. מדינת ישראל נעשתה חירשת לזעקות של יהודים מהזרמים הללו. היא נעשתה עיוורת לנזק שנגרם ליחסים איתם. זה חבל, אבל זה המצב.
אם שינוי חוק השבות יקום וייפול על מכתבי מחאה של רבנים רפורמים – הוא יקום. אם לרבנים רפורמים יש עניין בישראל, יאמרו כמה מיוזמי השינוי, שיוכיחו אותו בפעם הבאה שאמריקה נכנסת למו"מ עם איראן. שיביאו תועלת, ואז נשקול את עמדתם בנושא חוק השבות.
כל זה נכון, אלא אם יקרה מה שקרה לחוק רותם. גם אז הייתה מחאה, גם אז היה קל להתעלם ממנה. עד שהתברר שהמחאה היא לא מחאה, היא קיר. בלשכת נתניהו, ראש הממשלה, צלצל הטלפון. על הקו הייתה מחוקקת שהכיר היטב. ניטה לואי, דמוקרטית מניו יורק. אז נציגת המחוז ה־18 וגם יו"ר תת־ועדה בבית הנבחרים. לא במקרה, תת־ועדת ההקצבות שאחראית לסיוע החוץ. כלומר, האישה שהאצבע שלה נחוצה בהחלט כדי שישראל תקבל את הסיוע האמריקאי. היא אמרה לנתניהו, בנימוס אמריקאי צונן, שהיא מאוד "מודאגת" – זו הייתה המילה, "מודאגת" – מהחוק המוצע של רותם. נתניהו ראה את הקיר, והחליט לא לנסות להתנגש בו. חוק רותם נדחק ונשכח. למציאות יש דרכים משונות להרגיע פילים.
זה ויכוח שאין ולא יכולה להיות לו הכרעה שמבוססת על עובדות. לשני הצדדים יש עובדות, לשני הצדדים יש עמדות. במקרה הזה, העובדות שנבחרות הן אלה שמשמשות את העמדות. אלה אומרים: הנה, בקנדה יש פסקת התגברות; אלה אומרים: אבל לקנדה יש חוקה; אלה צודקים, וגם אלה צודקים. אלה רואים בהתגברות של קנדה הוכחה להיתכנות של פסקת התגברות שתוצאתה אינה קטסטרופה, אלה רואים בחוקה של קנדה עובדה המבטלת את האפשרות של ישראל להשתמש בקנדה כדוגמה - כי לנו אין חוקה.
השבוע העליתי, במסגרת אחרת, שיחה ארוכה על הקושי שלנו כבני אדם להשתכנע – אפילו כאשר אנחנו טועים. זו שיחה עם פרופ' עזר גת, שבמרכזה ספר חדש שהוציא לאור, בינתיים רק באנגלית - אבל אולי עוד תהיה גם גרסה בעברית - על "קיבעון אידיאולוגי". מה מבטא המושג הזה? בלשונו של גת, "דרכים שבהן התמסרות להעדפות ערכיות עשויה לעוות את הבנת המציאות. הטיות קוגניטיביות בפרשנות העולם", כותב גת, "מועילות לעתים לגיוס תמיכה ולדחיפה של סדר יום אינטלקטואלי וחברתי במרחב הציבורי". עם זאת, הוא מזהיר כי "הטיות חזקות בהבנת המציאות יכולות גם לערער מטרות ולהוליך אנשים שולל, הרחק מהמטרות הרצויות להם".
כך או כך, לבני אדם יש סיבות אבולוציוניות, פילוסופיות, פסיכולוגיות, חברתיות, לדבוק בעמדותיהם. פסקת ההתגברות, שהוויכוח עליה נשמע לעתים כמו דיון טרחני ומפולפל של משפטנים, היא כבר מזמן לא אירוע של מקצוענים־משפטנים. זה עימות בין קבוצות חברתיות, שמבטא פערי זהות. למשפטנים אין סיכוי לשכנע אף אחד, בוודאי לא כאשר יש משפטנים לצד זה ויש משפטנים לצד זה. ואם תאמרו: אבל יותר משפטנים תומכים בצד שלנו, נשיב שלא מעט מדענים דחו בתחילה לא מעט תיאוריות שהתקבלו כעבור זמן. חפשו את הסיפור על חוק אבוגדרו. חפשו את התגובות לתיאוריה של קפלר, שהכוכבים סובבים את השמש, ולא במעגל, אלא במסלול אליפטי. ובמילים אחרות, זה שהרבה משפטנים חושבים דבר אחד זה לא אומר שהם צודקים, בטח לא במקרים שבהם אין שום דרך לבדוק את טענתם, אלא אם ניישם את הטענה ההפוכה, ונראה אם היא מוליכה לאבדון, כפי שהם מנבאים.
מה חושב הציבור? רובו לא מתעמק בפרטי הטענות בעד ונגד התגברות. רובו נשען על איתות מחנאי בבואו לגבש עמדה. בוחרי ימין מקבלים איתות חזק שיש לתמוך – ועל כן תומכים. בוחרי מרכז־שמאל מקבלים איתות חזק שיש להתנגד – ועל כן מתנגדים. אלה ואלה חושבים שהצד השני נעול בעמדתו בלי סיבה רציונלית. אלה ואלה מניחים שהתמיכה/התנגדות שלהם באה "מהראש" וזו של הצד השני באה "מהבטן". התוצאה: ימינה מהמרכז יותר מ־60% תומכים בפסקת התגברות. במרכז ובשמאל פחות מחמישית תומכים בפסקת התגברות.
אלה נתונים מהשאלון החדש של המדד, שאם תבקרו באתר תוכלו גם אתם להתמודד איתו. הוא מאתגר את המשיבים והמשיבות בשאלות מרתקות בעינינו על זהות, על אידיאולוגיה, על פשרנות, על מחנאות. הנה, זה מה שגילינו מהשאלונים שנאספו עד כה על פסקת ההתגברות. גילינו את הפער (הצפוי למדי) של תמיכה והתנגדות בימין ובשמאל. גילינו את הפער (המפתיע והמעניין) בנכונות לפשרה על פסקת ההתגברות.
כאמור, הנתונים עוד נאספים, ולכן המחויבות שלנו ביחס אליהם זהירה. יש סיכוי שעוד ישתנו במידת מה בחשבון הסופי. אבל מכיוון שהפער גדול, כבר אפשר להניח במידה רבה של ודאות שזה המצב: מתנגדי פסקת ההתגברות הרבה יותר נוקשים בעמדתם מאשר תומכי פסקת ההתגברות. או במילים מדודות יותר, המבטאות במדויק את מה שאנחנו שואלים עליו: תומכי פסקת ההתגברות רוצים אותה, אבל מוכנים להתפשר עליה, לפחות במידת מה. לא בהכרח לוותר – אבל להתפשר.
בצד השני, זה של מתנגדי פסקת ההתגברות, הנכונות לפשרה נמוכה הרבה יותר. הם לא רוצים אותה וזהו. סייג שחשוב להוסיף: אלה עמדות ציבור התומכים וציבור המתנגדים. זה שהציבור מוכן או לא מוכן לפשרה, לא בהכרח מחייב את מנהיגי הציבור, שכרגע נראים עקשנים למדי בשני הצדדים.
בשאלון שאנחנו מציגים מדובר בשאלה כללית. קשה ללמוד ממנה למה הכוונה במילה "פשרה". האם זה אומר פסקת התגברות לא ברוב של 61 אלא של 65 או של 70? האם זה אומר פסקת התגברות רק במקרים מסוימים? האם זה אומר ויתור על התגברות, תמורת גמישות גדולה יותר בבחירת שופטים? יש הרבה דרכים להתפשר על התגברות, ולא פירטנו אותן.
השאלה שלנו, כאמור, מעורפלת. וזה מכוון. יש לנו עניין לבדוק סנטימנט ומוכנות עקרונית לפשרה, ולא לחפש את המתכון המדוקדק שעליו תהיה או לא תהיה הסכמה. לכן, השאלה מאפשרת בחירה בין ארבע אפשרויות: לא אוותר על עמדתי, אוותר קצת אבל לא מעבר לזה, מוכנ/ה לפשרה בערך באמצע, או מוכנ/ה לוותר לצד השני (אם יוותר בנושאים אחרים). למעשה, יש כאן אפשרות אחת של סירוב מוחלט לפשרה (לא אוותר), ושלוש של מוכנות לפשרה, בדרגות שונות.
שימו לב לנתונים: רוב של המתנגדים להתגברות (55%) לא מוכנים לשום פשרה. רוב גדול של תומכים בהתגברות (63%) מוכנים לפשרה כלשהי. יותר מרבע מהם מוכנים לפשרה "בערך באמצע" (28%). עוד רבע מוכנים לוותר קצת (27%). אם יש כאן מצב של קיבעון אידיאולוגי, הוא לא בימין, אלא במרכז־שמאל. כמובן, מי שרוצה לשנות זה הימין, כך שאין שוויון בין המצבים של שני המחנות. ויתור קטן של המרכז־שמאל מבטא למעשה הסכמה לשינוי. ויתור קטן של הימין מבטא למעשה התעקשות על שינוי (רק יותר מוגבל).
כדי להבהיר את ההבדל, נניח שהיינו שואלים האם אתם מוכנים שמישהו יפצע אתכם, והייתם משיבים שלא. כאשר היינו שואלים אם אתם מוכנים לפשרה, המשמעות הייתה שאנחנו מציעים לכם להסכים מרצון לפציעה קטנה במקום פציעה גדולה – אבל למה שתסכימו לפציעה כלשהי?
הנה, מכאן אפשר לחדש את הוויכוח, אבל זה כבר ויכוח פנימי בקרב המתנגדים: נניח שחקיקה של פסקת התגברות משולה לפצע, מה נכון למרכז־שמאל לעשות? האם לומר: פציעה היא פציעה ולא נסכים להיפצע (מי יודע, אולי התנגדות נחרצת תרתיע את המחנה השני) או שמא לומר: מכיוון שדי ברור שעומדים לפצוע אותנו, אולי כדאי להגיע לפשרה כך שהפציעה תהיה קטנה, ואולי פחות מסוכנת.
השבוע נעזרנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי המכון לדמוקרטיה, בפרסומים בעיתונים "ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג׳ורנל" ובספר מאת עזר גת ״Ideological Fixation״