הבחירות הסתיימו ובמקום לקבל ממשלה קיבלנו משא ומתן קואליציוני מעצבן עם כל השגיאות האפשריות. “בשום אופן לא", “לא יקום ולא יהיה", “לא נוותר על ערכינו", וכל מיני מחלוקות שהסתיימו בשר אוצר ברוטציה והוצאת סמכויות ממשרד החינוך. אלה היו שבועות של משא ומתן משבית שמחות, שרק עזר להרבות מחלוקות. הפוליטיקאים הישראלים יודעים לנהל משא ומתן ביניהם כך שהוא ישיג את מקסימום הוויכוחים עם מינימום התוצאות הרצויות.
אנשים, במיוחד בישראל, נוקטים לפעמים את הדרך הכי לא נכונה במשא ומתן, ובסוף מגיעים לפתרון הטיפשי ביותר. הדוגמה הקלאסית היא הסיפור על שתי אחיות אשר רבות על תפוז. כל אחת רוצה את התפוז לעצמה. באה האם ומחליטה על פשרה: היא חותכת את התפוז לשניים ונותנת חצי תפוז לכל אחת.
אחות אחת לוקחת את התפוז, מקלפת אותו, אוכלת, וזורקת את הקליפה. האחות השנייה לוקחת את התפוז, מקלפת אותו, זורקת את הפרי, ועושה מהקליפה ממתקים.
הנה ויכוח עקשני שנגמר בפשרה מטומטמת, במקום שכולם ישיגו 100% מהשאיפות שלהם.
למצב טוב כזה מגיעים רק אם מפסיקים לריב ומתחילים להקשיב. במקרה של האחיות ובמקרה של הפוליטיקה הישראלית זה לא יכול לקרות. הריב חשוב יותר מהתוצאה.
את הדוגמה הזו קראתי פעם בספר על טכניקות לניהול משא ומתן (מאת קרל ליונס. בתרגום לעברית: “כולם זוכים", בהוצאת אגם). ספר קטן, שאת העמוד הזה ממנו היה צריך לצלם ולתת לקרוא לחברי הכנסת, שמאז שהימין זכה בבחירות רבו וניהלו משא ומתן קואליציוני במקום להקים כבר ממשלה.
מאז הבחירות בוזבז זמן בוויכוחים במקום להקים ממשלה במהירות, ואז לצרף אליה גם חלק ממפלגות המחנה החילוני. אם היו עושים כך, מזמן היינו יכולים לקבל את מה שהמפלגות השותפות לממשלה באמת צריכות. יותר מזה: את מה שישראל באמת צריכה. בינתיים, כאשר הוויכוח חשוב יותר מההישג, אנחנו זורקים שוב ושוב חצי ממה שאנחנו צריכים, רק כדי שהצד השני לא יקבל אותו.
אנחנו בעידן הבולענים, ואני אדם ישר. במילוי טופס ביטוח הייתי צריך לענות על שאלה: האם אתה עוסק בספורט אקסטרים? ואני תוהה, האם נסיעה בנתיבי איילון נחשבת לספורט אקסטרים?
הזכרתי פעם שאני כותב לעיתון האיטלקי “לה רפובליקה". ישבתי השבוע לכתוב להם על הספר החדש של ביבי, ורציתי לכלול גם משהו שביבי כתב על איטליה בספרו. בעמוד 507 מצאתי תיאור פגישה של ביבי ברומא עם ברלוסקוני, ראש הממשלה האיטלקי דאז. אוי לא, אמרתי לעצמי, אני לא יכול לצטט את זה לאיטלקים. הנה הקטע:
טוב, לא יכולתי לצטט זאת, לא רק מטעמי שמירה על פוליטיקלי קורקט או על כבודו של ברלוסקוני. לא יכולתי לצטט, כי לא זו הבדיחה שברלוסקוני סיפר. ביבי לא תמיד טוב בסיפור בדיחות בספר. הסיפור שברלוסקוני סיפר, ולא רק לנתניהו, אלא גם במקומות אחרים והוא אף צולם מספר זאת, הוא כזה:
“שמעתם על הסקר שפרסמו הבוקר? עשו משאל בקרב נשים ושאלו: האם היית עושה אהבה עם סילביו ברלוסקוני? 33% ענו ‘הלוואי', ואילו 66% ענו ‘עוד פעם?'".
צריך לומר שברלוסקוני יודע לספר בדיחות, והוא אפילו מספר זאת באירוניה עצמית מסוימת. הוא אומר “עוד פעם", כך שזה יישמע: “אוף, עוד פעם?".
אני עוסק בימים האלה במעשיות היהודיות הגדולות. אחוז תדהמה למדי אני מצטט כאן אגדה חסידית. ציטטתי אותה בעבר, אבל מה שווה אגדה אם לא מצטטים אותה שוב ושוב במשך מאות שנים. זהו הלבוש היהודי הראשון הידוע לי של עלילות הצפרדע המכושף. הקטע התפרסם בעיתון בתי כנסת שנקרא “שבת בשבתו" ונשלח אליי על ידי מספר קוראים:
פעם אחת נקלע הבעל שם טוב למקום רחוק מכל יישוב, ונדד בו שלושה ימים, והיה מצר מאוד, עד שהגיע לבריכת מים. כשכבר עמדו שפתיו לרחוש “שהכל", קפצה לפניו צפרדע.
“מי את?", שאל הבעל שם טוב בבהלה.
“תלמיד חכם אני, שנתגלגל בצפרדע", הייתה תשובת הצפרדע.
“אמור נא לי, תלמיד חכם (ברגע שפנה אליו בתואר זה, כבר העלה אותו הבעל שם טוב דרגות הרבה), מה אירע לך שנתגלגלת להיות צפרדע, והוגלית עד למקום שומם כזה?".
“פעם אחת זלזלתי בנטילת ידיים, ובא השטן וקטרג עליי. אבל בבית דין של מעלה השיבוהו שאי אפשר לתפוס אותי בשל עבירה אחת בלבד, ורק אם יצליח להכשילני בעבירות נוספות, יענישוני. ועל כן ניסה השטן אותי בעבירות נוספות, ולא עמדתי בהן, עד שעברתי כמעט על כל התורה כולה. אז נפסק במרום שלא לקבל אותי עוד בתשובה, כפי שלא רצו לקבל את תשובתו של ‘אחר' (אלישע בן אבויה). ולא עוד אלא שהשטן פיתה אותי לתת בכוס עיני, וכך השתכרתי ולא היה לי אפילו פנאי להרהר בתשובה".
“אם כן, מדוע נתגלגלת להיות דווקא צפרדע? ומדוע דווקא כאן, במקום נידח זה?", שאל הבעש"ט.
התרעות פיקוד העורף