אני חושבת שהשיעור הראשון שקיבלתי על המחירים הפוטנציאליים שכרוכים בהסטת המבט היה בגן של הבן הקטן שלנו. אחר צהריים אחד הגן אירח הצגה שבה ילדה קטנה לומדת עם הצופות והצופים על איברי גופה ועל מגע מותר ומגע אסור, כיצד לשמור על פרטיותם ועל המרחב האישי בשירותים, במשחק, בבית ובחוץ.
אחרי ההצגה הילדים יצאו לחצר, וההורים נשארו ישובים על שרפרפים קטנטנים, כך שהברכיים שלהם ממילא הסתירו את העיניים שנעצמו חזק־חזק בכל פעם שעלה הצירוף "תקיפה מינית". זה התחיל ברחש, עבר למרפוקי אי־נוחות והסתיים באי־נוחות קולנית. לא אצלנו. מה פתאום אצלנו. איזה מין שטויות אלה. מה אנחנו, חיות?
סליחה, אמרה זו שלפעמים יוצא לה לשפוך מים על התהלוכה, המספרים מדברים על 1 ל־10 שנפגעים מינית. עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות. מעט מדי מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות, ורוב מקרי התקיפה מבוצעים על ידי אדם המוכר לקורבן. פה בחלל יושבים 30 הורים. בלימודי שפה קוראים לתחבולה הלשונית הזו "אליפסיס", כלומר השמטה שלתוכה דוברות ודוברי השפה יודעים להשלים את הפער. "עלתה ללאומית", משמע עלתה לליגה הלאומית. שתיקה. "פה בחלל יש 30 הורים", כלומר הביטו סביבכם ותעשו חשבון לבד.
למשוררת הנהדרת אווה קילפּי יש שיר שבו היא כותבת שהיא "מחבבת אנשים שדעתם פתוחה/ אנשים המסוגלים לומר: מה? באמת? בחייך. ממש לא ידעתי/ זה בכלל לא עלה על דעתי". אני אוהבת אנשים שפיהם פתוח במקום הנכון. שלא מפחדים לעשות מעשה גם אם כל היתר לכודים בכלוב של הפוליטיקלי קורקט, שהוא בעצם האח המגונדר של הסטת המבט.
כמו הסטת המבט, גם הפוליטיקלי קורקט מכוון פעמים רבות לשתיקה מול עוולות של ממש. אל תגידו "כושים", למשל, שמא ייזכר האדם האמריקאי הלבן שהוא שיצר את העוול שבמסגרתו כהי עור הובאו לאמריקה על אוניות כדי להיות עבדים שלו. על הדרך, הדביק להם כינוי. "ניגרז", שלמעשה שולל מהם חירות, סממנים אישיים, רצונות אישיים וארצות מוצא. ניגרז, כאילו כולם הובאו למענו מניגריה.
והנה, בימים שבהם מותר להגיד הכל אבל אי אפשר לומר כלום, וכל העלאת בעיה מהותית נתקלת במחסום ה"אל תעשי שיימינג", הגיעו אליי שני דברים שחוברים זה לזה. האחד הוא יוזמה של גלי בר, פסיכותרפיסטית שלא הכרתי לפני שקראתי את הדברים שכתבה. בר, אם לילד בן 3 וקצת, מודאגת ממה שהיא רואה סביבה ולכן העלתה בדף הפייסבוק שלה תהייה: כיצד אפשר למצוא את האיזון בין לשמור ולגונן על הדבר הכי יקר לה בעולם ובין לא לטעת בו פחדים וחרדות מהאיומים שבחוץ? היא שלפה ספר בשם "אצלי אין סודות" מאת אורה לי וכטר - המבוסס על סרט עטור תשבחות - שראה אור בארצות הברית בשנות ה־80 ותורגם לעברית בהוצאת כרטא.
בספר, ארבעה סיפורים קצרים ומנוקדים העוסקים בהטרדות מיניות ובשאלה מה קורה אם מישהו חוצה את הגבולות האישיים - אדם מוכר או לא, מדוע חשוב לשתף את ההורים. בכולם הדמות קרובה: שמרטפית חביבה מדי, מדריך בתנועה, קשיש נחמד ובן הזוג החדש של אמא. בר הפכה כמעט כל אבן, ולא הצליחה לאתר אפילו עותק אחד מהספר, גם לא בחנויות יד שנייה. היא מנחשת שהסיבה היא שההורה הממוצע לא יקנה אותו, כי זה לא ספר שכיף לקרוא לפני השינה. כנראה שזה ספר שעשוי לעורר שאלות קשות. אז הנה אני חוברת לקריאתה ושואלת: מי תהיה ההוצאה שתעשה מעשה ותוציא שוב את הספר, שמקומו בגני הילדים ובכיתות הנמוכות?
יוזמה נוספת שאני רוצה לספר עליה נועדה להשיב על שאלות יומיומיות בשטח אפור ובלתי מגודר. בשטח הזה יש נגיעות שלא ברור אם הן מוגזמות או לא: דוד עם מוגבלות שכלית שמחבק יותר מדי, ילד שהורים מוטרדים מכך שהוא נוגע באיברים מוצנעים של חבריו, ילדה שמציצה לחבריה בשירותים, או ילדה שמדווחת שהילד בכיתה אוהב אותה אך לא מוכנה לפרט מעבר לכך. למקרים כאלה לרוב אין כתובת ומענה מסודר.
עמותת לתת פה לקחה על עצמה את המשימה להניח את נושא המוגנות המינית על השולחן באמצעות הרצאות, הצגות וסדנאות בקרב האוכלוסיות השונות בארץ. החודש העמותה יצאה לקמפיין מימון המונים תחת הכותרת: "הקמת קו ייעוץ להורים ומורים בנושא מוגנות ומיניות בריאה".
בקו ייעוץ ראשון מסוגו ישיבו מדריכות ומדריכים מהמקצועות הטיפוליים והחינוכיים לשאלות שנוגעות לא רק לרמות גבוהות של פגיעה אלא גם להתנהגויות היומיומית של הילדים. על פי רן יהושע, מייסד שותף ומנכ"ל, בכל יום מגיעות בין שלוש לחמש פניות של הורים ומורים עם שאלות והתמודדויות שלהם אחרי הסדנאות, בעניין התנהגויות של הילדים או התלמידים.
כשנושא זועק להישמע, הדברים מתחברים. רק שנשמור על דעת פתוחה ופה פתוח כשצריך.