העם אוהב את חנוכה. מדליקים נרות, שרים 'מעוז צור ישועתי', אוכלים סופגניות ולביבות. במקורות, חנוכה איננו מעורר התלהבות מיוחדת. במשנה החג לא מוזכר. חכמי התלמוד מדברים על חנוכה בקיצור מופגן, כמו באילוץ, כאילו כדי לצאת ידי חובה.
חנוכה הוא חג חביב, אהוד, פופולרי. הרמב'ם מצא לנכון לציין את האופי המיוחד הזה של חנוכה. חביבות. "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד", כתב על חנוכה. בשמונה ימי החג, אין שבתון מעבודה. מלבד מצוות הדלקת הנרות, אין לחנוכה מצוות מיוחדות. דוקא צורך פיזי כמו אכילה, מקבל דגש בחנוכה.
הנוהג לאכול סופגניה ולביבה – שני מאכלים שמתבשלים בשמן, זכר לנס פך השמן. לחנוכה גם מזמור ושיר מאוד מקובלים. "מעוז צור ישועתי".
מפתיע ומדהים, שלכל החביבות הזאת, לפופולאריות העממית של חנוכה, אין ביטוי תומך, אין הבעה של אהדה וגילוי נלהב משמעותי במקורות. חנוכה הוא החג, המועד היחידים שאין להם מסכת מיוחדת משלהם. לכל חג ומועד הקדישו חכמי התלמוד מסכת מיוחדת, שדנה במצוות היום, במשמעות הרוחנית היחודית שלו, במחויבויות שהוא מטיל. לחנוכה אין מסכת. חנוכה גם לא מוזכר במשניות. רק פעם אחת כבדרך אגב, 'אם פרצה דליקה בחצר, והסיבה היא האש של נר חנוכה'.
בתלמוד, לחנוכה מוקדשים שלושה-ארבעה עמודים במסכת שבת (דף כ'ב). הגמרא שואלת, "מאי חנוכה"? חכמי התלמוד מסבירים תוך התמקדות מופגנת ומודגשת של נס פך השמן כסיבה העיקרית לקביעת חנוכה. אף מילה על נצחונם של החשמונאים על היוונים. התנאים התעלמו לגמרי מהמרד של החשמונאים ומהמלחמה שניהלו נגד הכובשהיווני. מעניין, שבתפילת "על הנסים" שנאמרת כתוספת בתפילת העמידה 'שמונה עשרה' בחנוכה, אין אף מילה על נס פך השמן.
כל התפילה היא הודאה על נס הנצחון של החשמונאים במלחמתם ביוונים, "ורבים ביד מעטים". חכמי התלמוד לא אהבו מלחמות. אפילו המילהמלחמה פסולה בעיניהם. למלחמה קוראים התנאים "פולמוס". הם גם חששו שהנצחון במלחמה, שהוא נס משמים, ייהפך לאירוע שהושג בידי אדם, מקור וגורם לגאוה לאומית. בנוגע לחנוכה, היתה לתנאים בעיה טורדת. הם מאוד לא אהבו את העובדה שהחשמונאים הפכו למלכים. יעקב אבינו הוריש את המלכות לשבט יהודה.
"לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו" (בראשית מ'ט י'). המלכות בישראל ניתנה ושייכת בלעדית לשבט יהודה. לחשמונאים שלא היו משבט יהודה, לא ניתנה רשות להמליך את עצמם למלכים. מעשה חמור ביותר בעיני חכמי התלמוד. רבי יהודה היה העורך של המשנה. הוא היה משבט יהודה. לכן החליט לא להזכיר את חנוכה במשניות שערך.
אבל חנוכה התגבר, יפה ובגדול, על חוסר ההתלהבות והעדר ההתפעלות המיוחדת ממנו שעולה ומשתמע מהמקורות. מי שהתנדבו להירתם להתגברותו, העניקו לחנוכה מעמד מיוחד וייחודי ועשו זאת ברוח נדיבה וביד רחבה היו גדולי תנועת החסידות. צדיקים ואדמורי'ם בדורות קודמים כאילו גילו את חנוכה, התפעלו ממה שגילו. חשפו באריכות ובפרטנות את משמעויות החג, פירשו והסבירו את מהותו באופן מקורי ונועז. מי שהירבה במיוחד לעסוק בחנוכה ונתן לעיסוק הזה ביטוי כתוב היה הצדיק רבי אריה לייב אלתר, האדמו'ר השני לחסידות גור, הידוע בשם ספרו על התורה "שפת אמת" (1905-1847).
חנוכה זוכה אצל 'שפת אמת' לאריכות מיוחדת, לעיון והתבוננות מיוחדים, עמוקים, גדושי סודות ונצורות. שפתאמת לא רק מסביר מאי חנוכה. הוא מעניק לחנוכה מעמד ונוכחות ראשוניים, מקוריים ונועזים. שפת אמת מרחיק לכת נותן לחנוכה ולפורים מעמד של שני רגלים, דומה לשלושה הרגלים –פסח, סוכות ושבועות- שנתן הקב'ה לישראל.
שפת אמת מסביר, שאת שלושה הרגלים המוזכרים בתורה, הקב'ה העניק לישראל. פורים וחנוכה הם שני רגלים שעם ישראל יצר בעצמו לעצמו ודוקא בגלות. "רק בדורות הקדמונים היה די להם בג' רגלים ודורות אחרונים שהיה גלוי וידוע לפני אבינו שבשמים שלא היה לנו תקומה חס ושלום והוסיף לנו מועדות אלו". עוד מציין שפת אמת, "חנוכה הוא נס אחרון שנעשה לנו. לכן הוא שריר וקיים".
רעיון נפלא על מהות חג החנוכה אמר האדמו'ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, בנו בכורו של שפת אמת, הידוע בספרו על התורה "אמרי אמת". הוא נתן הסבר מקורי ביותר לחג. הוא מדייק בלשון הגמרא "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול וכו' נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".
ה'אמרי אמת' מתעכב על הלשון "פך אחד של שמן", משמע פך המיועד לשמן. לכאורה הנס היה מציאת השמן ולא הפך עצמו. אם כן צריך היה לומר "מצאו שמן". מהו הלשון פך שנעשה "בו" נס? ומדוע חתם הכהן הגדול על פך זה? אומר אמרי אמת, המעשה היה כך. בזמן הבית לקחו הכהנים פך שהיה בו שיעור הדלקה ליום אחד ומילאו בו שמן. אך אירע דבר פלא. כל השמן ששפכו לתוכו נבלע בדפנות
והפך לא נתמלא, עד ששפכו בו שמן כשיעור הדלקה של שמונה ימים. רק אז נתמלא הפך. כששמע זאת הכהן הגדול, הבין כי כנראה שהפך הזה מיועד למטרה נעלית, לכן חתם את הפך בחותמו המיוחד והניחו למשמרת. לאחר שהחשמונאים טיהרו את בית המקדש מצאו את הפך ואכן בכל יום יצא מן הדפנות שיעור הדלקה והספיק לשמונה ימים. זאת כוונת הגמרא "פך של שמן" וזה שאמרו "נעשה" 'בו' "נס". הנס היה בפך עצמו. זאת אומרת, בחנוכה אירעו שני נסים. סיבה נוספת לחביבות החג, להתקבלות העממית שלו. חנוכה שמח.