מתחשק לי יום אחד לקום בבוקר, להכין קפה, להדליק את המחשב ולהתחיל את יום העבודה בלי להיות מטורגטת, מטורגטת, מטורגטת. פשוט לפתוח את המייל כמו בן אדם נורמלי כמו זה שחי בתחילת שנות האלפיים ולא היה לו טרגוט על הראש שמציע לו דברים לאורך שעות היום.
מה היה עושה האדם הפשוט (דהיינו אני) לפני 20 שנה? פותח קובץ וורד, מתחיל לתמלל, לערוך כתבות או סתם לכתוב את הטור השבועי, כשמדי פעם הוא לוקח רגע אוויר להכנת עוד כוס קפה ולבהייה בשלל מסכי הבית כדי לראות מה קורה בעולם, לחפש אולי איזה משהו קטן לעשות בסופ"ש או לבדוק אם יש סייל במותג האהוב. כיום זה כמעט בלתי אפשרי בלי שיקפצו עשרות מודעות שמציעות מה לעשות והיכן, על סמך היסטוריית החיפוש האישית.
הבעיה היא שכל חיפוש ברשת נותן תחושה שהשכן המציצן מהבניין ממול מכוון אליי משקפת ארוכה ועושה זום־אין ישר לסלון. הטרגוט הזה הוא השכן, שיודע בדיוק מתי אני יוצאת מהמקלחת כדי לצלם אותי ברגע הכי רגיש, או להציע לי מגבת מפנקת כמו בבית מלון, ומכיוון שכבר קר בערב בבית, ברור שאני אקנה.
אני מטורגטת. כמעט בכל רגע של ערות. צועדת ברחוב עם סימן של מטרה על המצח, ותוהה היכן האלגוריתם שממשיך לפעול אצלי במכשיר גם כשאני בורחת לטיול בחוץ, שיירה בי חץ נוסף היישר אל המטרה. הם יודעים היכן לפגוע - זה תמיד במקום הכי רגיש, זה שיודע שיש לך חולשה לנעליים, או שבדיוק אמרת לחברה שאת צריכה משהו ומתלבטת. הטרגוט אורב לך כמו סוטה בגינות ציבוריות עם סוכרייה על מקל, והוא מהיר ממך וגדול ממך, ואם הצלחת לברוח ממנו כעת, הוא יתפוס אותך בגינה הבאה.
העולם היפה שלנו הפך לקפסולת הנדסת תודעה שיודעת יותר טוב ממך ומההורים שלך ומהפסיכולוגית שלך מה טוב בשבילך, והבעיה הגדולה ביותר היא שגם מי שמודע להנדסת התודעה ההמונית שאנחנו חיים בה כמוני, נופל לתוכה בשנייה.
מכירים את האנשים האלה שבטוחים שהם יודעים מה טוב עבורך, ואם את לא עושה מה שלדעתם טוב עבורך, הם טורחים להזכיר לך עד כמה את לא מחוברת לעצמך? אז ככה זה עם טרגוט, שעושה לך פאסיב־אגרסיב. "ראינו שביקרת באתר ולא קנית כלום". "ראינו שחיפשת אצלנו מתנה, לא מצאת? אולי אם ניתן לך 30% הנחה זה יעזור לך להחליט?".
זה כבר לא רק מה שאתם כותבים בוואטסאפ, אלו גם השיחות שאתם מנהלים עם חברים בקפה, ויעיד הטלפון שאתמול שמע שאני מדברת על ויטמין C, והחל להציע לי את כל סוגי תוספי התזונה שקיימים עלי אדמות.
לפעמים מתחשק לי לברוח. להמשיך בהורדת הפרופיל מהרשתות החברתיות (בחודש האחרון הצלחתי לעשות זאת ב־85%, ואני שואפת להגיע ל־95%). אני רוצה להוריד פרופיל מכל הדיגיטציה שמנהלת אחריי מעקבים, שיודעת בדיוק כמה כסף אני מוציאה ועל מה, לאן אני נוסעת ובאילו ערים ביקרתי בחודש האחרון.
למרבה החרדה, גיליתי לאחרונה, דרך הניוזלטר שגוגל שולח לסיכום הנסיעות החודשיות, שהוא שומר את ההיסטוריה לאורך שנים. כך למשל קיבלתי תזכורת מטיול שעשיתי לפני ארבע שנים בנורווגיה, על כל המסעדות שפקדתי בדרך.
זה נחמד שיש אלגוריתם חכם שמנהל את כל הזיכרונות במקרה שתפרוץ דמנציה, או שלא יהיה לך דור המשך שיכתוב את זיכרונותייך. אבל אין לי שום רצון שגוגל או כל חברה אחרת ינהלו עבורי דוח נסיעות, קניות, העדפות אישיות או שייכנסו לי ליומן (אין מה לעשות, יומן דיגיטלי זה הכי נוח).
אני יודעת שאני תמימה ושלברוח כבר אי אפשר. אני גם שומעת מסביבי את הקולות שמבטלים את דבריי, שאומרים "יאללה, אפשר לחשוב כבר מה הם מגלים עלייך". כלום. אתמול קניתי שוב ארגז שלם של ירקות מקטיף של בוקר, הזמנתי תור לדיקור סיני, וזהו.
אבל מה אני אגיד לכם, מפחיד לחיות בעידן שבו חצי עולם כבר לא מקבל כסף מזומן, ואי אפשר לנהל שום דבר בלי טלפון חכם (נסו לעלות היום לאוטובוס עם 5 שקלים ו־90 אגורות ותראו איך הכרטיסן המבוגר מסתכל עליכם כאילו נפלתם מהירח).
עוד מעט לא יהיה אפשר לנשום בלי למלא פרטים אישיים כולל מייל ואת הקובייה המעצבנת שבה אתם חייבים לאשר קבלת דיוור. תכלס, בא לי להיכנס עכשיו לרבנות של הטרגוט, לפרוץ לחדרו של הרב הראשי של האלגוריתמים, ולבקש ממנו להתגרש. בלי גישור ובלי נעליים. אני רוצה גט.