בממשלה החדשה שצפויה לקום צפון פוטנציאל להתפתחות חיובית, להתקדמות מבטיחה בתחום חשוב, מרכזי וחיוני. על רקע הספקנות והציפיות השחורות שרוב העיתונאים והפרשנים באמצעי התקשורת בישראל מנבאים לממשלה הימנית־דתית שתקום, הערכה חיובית מצלצלת כמגוחכת והזויה. אבל מדובר בתחום שלא קיבל תשומת לב מיוחדת בגל הדיווחים וההערכות שפורסם בחודש האחרון על המגעים, המשאים ומתנים וההסכמים שהושגו בהליך הקמת הקואליציה והממשלה.
התחום הוא מדיניות החוץ של ישראל, מעמדה בזירה הבינלאומית ותדמיתה בעולם. אמת ונכון שפרשנים ומומחים התריעו מפני הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם בעקבות ממשלה שתכלול שרים חרדים ולאומנים קיצונים. פורסמו הערכות בדבר התגובות הקשות הצפויות מצד הממשל האמריקאי אם הממשלה הימנית החדשה תנקוט צעדים בנושא בעיית הפלסטינים וההתנחלויות שהבית הלבן לא יאהב.
המתריעים לא התייחסו לאפשרות שבממשלה החדשה, דווקא ולמרות הרכבה הימני־דתי, גנוזה יכולת ליצור ולקדם התפתחות חיובית, מצב מתוקן ומשופר בתחום מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית – כולל ובמיוחד בוושינגטון.
לא מדובר בספקולציה או במשאלת לב תמימה. עובדה שראשי המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, שבדרישות שהציבו במו"מ הקואליציוני חצו כל קו אדום, לא ביקשו בכלל נתח של השפעה בתחום מדיניות החוץ של ישראל. זהו תחום שבכלל לא מעניין אותם. גם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לא העלו שום דרישה למשרה או לחצי־משרה במשרד החוץ.
זהו תחום, שנשאר חף, נקי וטהור מנגיעה בעולם שאיפותיהם של הפוליטיקאים החרדים ושל הציונות הדתית. עובדה זו בלבד מעניקה לתחום מדיניות החוץ של ישראל, בהנהגת ממשלה בראשות בנימין נתניהו, סיכוי ותוחלת להתקדמות ולשיפור מעמדה של ישראל בזירה העולמית.
הוכחה נוספת היא רון דרמר, איש שנתניהו מחבב ומעריך. דרמר נחשב בעיני פרשנים כמועמד לאייש את תפקיד שר החוץ, אך בתוך הליכוד שמו כמעט לא מוזכר, ואם הוזכר, אז כבדרך אגב ובאופן שולי. אין צורך בניחוש מיוחד כדי להבין מדוע נתניהו איננו רוצה אותו כשר החוץ. דרמר הוא זה שבשנות כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון, ליתר דיוק שליחו של נתניהו בוושינגטון, ערער וקעקע את יחסי ארה"ב וישראל.
דרמר, למעשה, חיסל את התמיכה המסורתית הדו־מפלגתית בישראל ששררה בוושינגטון שנים רבות. דיפלומט ישראלי ותיק, מומחה ידוע ליחסי ישראל־ארה"ב, שביקר בוושינגטון בתקופת כהונתו של דרמר אמר לי ש"דרמר הרס את היחסים עם אמריקה בנוהל חניבעל". נתניהו יודע היטב שדרמר הוא במעמד של אישיות בלתי רצויה בוושינגטון, במיוחד בקרב הדמוקרטים. זה אבסורד למנות אותו כשר חוץ, ונתניהו יודע זאת טוב יותר מאחרים.
אם יש בממשלה החדשה בכיר שמודאג מההשלכות הלא נעימות העלולות להיווצר כתוצאה מהרכבה של הממשלה על מעמדה של ישראל בזירה העולמית ובמיוחד בוושינגטון, הרי שהבכיר הזה הוא נתניהו בכבודו ובעצמו. בפוליטיקה בישראל אין איש שיכול להשתוות אליו בהכרת המצב והמציאות המדינית בעולם החופשי.
נתניהו, שעמל קשות וטרח והשקיע מאמצים עצומים להבטיח את הצטרפותן לקואליציה של המפלגות החרדיות והמפלגות של בן גביר וסמוטריץ', מבין עד כמה השותפים האלו מסוכנים למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ובמיוחד בוושינגטון. הוא זה שיעשה הכל, אבל הכל, במטרה למנוע מהשותפים המקומיים והאינטרסנטים האלו לקלקל את יחסי ישראל וארה"ב.
להשקיע מחשבה
הדבר הנכון לעשות מבחינת נתניהו הוא לשמור את כהונת שר החוץ לעצמו. כבר היו ראשי ממשלה בישראל שכיהנו כשרי חוץ. בשנותיו כראש ממשלה נתניהו תפקד לא מעט כשר החוץ. הוא אהב להגיח לביקורים ולטפח קשרים עם ראשי מדינות.
חבל ומצער שהוא העדיף להתקרב למנהיגים עולמיים שבמקרה הטוב נחשבים שנויים במחלוקת ובמקרה הגרוע מפוקפקים. נתניהו השקיע מאמצים מיוחדים בטיפוח יחסים עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ. שני מנהיגים שמעמדם ותדמיתם כיום בארצותיהם ובעולם הופכים את יחסיו של נתניהו איתם למחדל ולכתם שחור בקריירה המדינית שלו.
בכיר בצמרת הליכוד אמר לי בשיחה, שנתניהו מעדיף את אמיר אוחנה לתפקיד שר החוץ בממשלה. אבל לדבריו, בגין "לחץ פנימי חזק" קרוב לוודאי שהוא ימנה את ישראל כ"ץ לתפקיד שר החוץ. כך או כך, לשר החוץ החדש מצפה עבודה עצומה. ממתינים לו קשיים ואתגרים בהיקף ובדחיפות ששרי חוץ בישראל שכיהנו בעשורים האחרונים לא ידעו ולא התמודדו איתם.
לפני שיפנה לעיסוק בבעיות חוץ, שר החוץ החדש יהיה חייב לטפל במשבר היחסים בין עובדי משרד החוץ להנהלת המשרד. משבר שנמשך זה שנים ונזנח על ידי מי שכיהנו לאחרונה כשרים. לאחר מכן, היעד הראשוני והקריטי של שר החוץ החדש יהיה כמובן שיקום היחסים עם ארה"ב.
השר יגלה שהיחסים בין ירושלים לוושינגטון הם ביסודם מעורערים, ויש בהם חוסר אמון וחשדנות.
יחסים שמתקיימים מתוך שגרה, על סמך רצון להימנע מעימותים, בהשראת נשיא שמטבעו אוהד את ישראל. שר החוץ החדש יהיה חייב להשקיע הרבה מחשבה, הרבה יצירתיות ולא מעט מאמץ מיוחד במטרה לחדש ולרענן את היחסים.
משיחות עם שגרירים ודיפלומטים בכירים במטה הראשי של האו"ם בניו יורק ועם פרשנים ותיקים בוושינגטון משתמע ומתברר שיש הגזמה בהערכות המתפרסמות בישראל שמתריעות מפני התנגדות בארה"ב ובארצות מערביות כלפי הממשלה הימנית־דתית הצפויה לקום בישראל.
"מה שבאמת מציק לארה"ב ולארצות המערב הוא המלחמה באוקראינה, שלא נראה לה סוף, והדאגה האמיתית שלהן היא ההתנהלות הפרועה והבלתי אחראית של פוטין", אמר לי סגן ראש משלחת מערבית מרכזית באו"ם. "אמריקה והמערב גם חוששים ממדיניות ההתפשטות של סין, שהפכה לאיום מוחשי". מהשיחות עולה באופן ברור כי הרכב הממשלה הצפויה בישראל איננו נושא מדאיג בסדר היום של ארצות חוץ. רחוק מזה.
לסיום, שאלה מרתקת נוספת היא: האם הפוטנציאל למדיניות חוץ יעילה וחיובית הצפון בהרכב הממשלה המיועדת ימעיט את החששות שרווחים בישראל לגבי עתיד הדמוקרטיה בארץ?