זלמן שזר, בן ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק נבון. אלה שמות שרי החינוך בתחילת דרכה של מדינת ישראל. כולם היו הבכירים שבבכירים בתנועת העבודה. זה לא שהם ויתרו על תיק בכיר יותר כדי לקבל את תיק החינוך. להפך, תיק החינוך היה בעיניהם התיק החשוב, משאת לב שהתגשמה.
גם מנחם בגין הגדיר את תיק החינוך כתיק שאליו ישאף לצד ראשות הממשלה, אלא שבעת ההיא רווחה בליכוד ההעדפה הערכית להפקיד את החינוך בידי המפד"ל. עוד ב־1973, כחבר מועצת עיריית תל אביב, הפצרתי בסיעת הליכוד לוותר על החינוך לטובת המפד"ל. בתמימותי האמנתי כי הם יטיבו להקנות ערכי יהדות למי שלא קיבל אותם בביתו, לצד העשרת מי שגדל בבית שומר מצוות. לאכזבתי, כשקיבלו את תיק החינוך הם התמקדו בטיפוח הגטו של חמ"ד (חינוך ממלכתי־דתי), ופחות בהעמקת השורשים היהודיים בחינוך הכללי.
המפד"ל, להוותה, לא השתחררה מהתמקדות בסקטוריאלי. ודווקא הערכים שחמ"ד הקנה לדור הנפלא שגידל, דחפו אותו לשאיפה להעניק מנהיגות חלוצית לכלל ולא רק לחלק ממנו. החמ"ד איבד את אמא מפד"ל, אבל קיבל מחנה שלם הרואה בו תרנוגלת המטילה ביצי זהב לעם ישראל כולו, משהו שראוי להרעיף עליו משאבים בהיותו בית הגידול המשובח ביותר לחלוציות, להתנדבות ולהקרבה למען הכלל.
אך במקביל, נותר הצורך להשביח ולהעשיר את מערכת החינוך הכללית - לימודית וחינוכית. אחד הכלים החדשים שניתן לפתח כמודל ללמוד ממנו הוא פרויקט משותף לממשלה ולסוכנות היהודית בקרב נוער התפוצות. הכוונה לתוכניות "תגלית" ו"מסע" החושפות אותו לחוויה הישראלית. שר החינוך הבא יוכל ליזום תוכנית תגלית לנוער חילוני במחוזות החוויה היהודית - במשפחות, בבתי הכנסת, ביישובים ובישיבות ההסדר. אוהבי יהודים ושונאיהם מאוחדים בהכרה כי מה שהעניק לעם ישראל את עוצמתו ואת נצחיותו הוא הלימוד. לכן קשה לעכל שתיק החינוך אינו דרישת הדגל של השותפים הדתיים. לפני האוצר ואפילו לפני הנגב והגליל - עם או בלי הפריפריה.
כאמור, השמאל ידע להעניק לחינוך את הכבוד הראוי לו. מפא"י מעולם לא ויתרה על תיק החינוך בממשלותיה - חרף הגישה החילונית המתריסה לעתים, למרות הצפת מערכת החינוך בפוליטרוקים, ובעיקר על אף העלמה שיטתית ובזויה של תרומת אצ"ל ולח"י לגירוש הבריטים וכינון מדינת ישראל. ייאמר לזכותה של מערכת החינוך של מפא"י שהיא הייתה ציונית, פטריוטית, ושמה דגש על התנ"ך, ומעל לכל - על ידיעת הארץ ואהבתה. מעציב שדווקא בקרב בכירים בליכוד הפך משרד החינוך מ"ראש פינה" ל"אבן מאסו הבונים". כמו נפלה אימתו עליהם, כמו היה הברווזון המכוער, או כפי שהוגדר על ידי גורם מעורב: "בית קברות פוליטי".
אני מציע לכולם להפנים את הסיפור הפותח את השיעור הראשון בשיווק: יצרנית נעליים שולחת שליח לבדוק את השוק באפריקה, והוא מסמס לאחר יום: חבל על הזמן – כולם יחפים כאן. המנכ"ל משיב לו: הפוך, גוטה, הפוך, גילית הזדמנות. שוק בעל פוטנציאל לקוחות ענק.
משרד החינוך הוא אכן המשרד החולה בירושלים הזקוק לטלטלה עזה. בעיקר הוא זקוק לקיצוץ דרסטי בדרג התומך לכאורה במנהלים ובמורים, אבל הלכה למעשה לא רק שאינו מועיל ומבזבז את משאביו הכספיים של המשרד, אלא שבפועל הוא גוזל את זמנם ומרצם לטובת מילוי ניירת אינסופית. זאת כחלק מפעולות פיקוח פוליטרוקיות, מיותרות ומסרבלות, שכבר ב־1977 היה צריך לבער. איגום המשאבים, חיסול הבירוקרטיה הפיקוחית וקיצוץ המנגנונים הבירוקרטיים ישמשו להקטנת כיתות ולתמרוץ טובי המורים ללמד בפריפריה.
שר שיפעל בכיוונים אלה יזכה לאהדה מיוחדת בקרב מי שהוריהם נשלחו למעברות לעבודות מפרכות, לרוב לא במקצועם, וחסכו פרוטה לפרוטה להשקעה בהקניית סיכוי לעתיד טוב יותר לילדיהם. ראשי רשויות צעירים שהצליחו לשפר את מערכת החינוך בעיירות הפיתוח הוכיחו שהחינוך הוא יותר קרש קפיצה מאשר בית קברות. כך שגם במישור הלאומי יתברר אולי שהסיכוי לחולל מפנה בחינוך אינו נופל באופן דרמטי עד כדי כך מהסיכוי להקל על הפקקים בגוש דן במידה כזו שתורגש בשלוש־ארבע השנים הקרובות.
גם התיאורים בתקשורת כי תיק החינוך בותר עד צאת נשמתו הם לגמרי מוגזמים. חמ"ד הייתה תמיד אוטונומיה שנוהלה על ידי סגן שר דתי. התוכניות המיוחדות שהועברו בתרועה גדולה לאבי מעוז הן אגף זניח של שלושה עובדים, שמציע תוכניות רשות רק למי שרוצה בהן. כלומר, גם אם הוא יבטל 20 תוכניות הממומנות על ידי גורמים מחו"ל, מגבעתיים ומחיפה, אם עדיין ירצו בהן אזי יפעילו אותן גם בלי התקציב הממשלתי.
מינוי שר במקום סגן שר שיעסוק במתנ"סים מטעם ש"ס הוא חדשות טובות יותר מאשר רעות עבור שר החינוך. שהרי המתנ"סים בלאו הכי מופעלים על ידי העיריות, שמעדיפות להתחבר לעטיניו השופעים של משרד הפנים. לפי ההחלטה, המתנ"סים נשארים בחינוך, אך יישב שם שר שידאג לשת"פ עם משרד הפנים. כשאיציק כהן מש"ס כיהן כשר נוסף במשרד האוצר לצדו של ישראל כ"ץ, לא רק שזה לא הפריע, אלא תרם רבות למשרד גם במישור שיתוף הפעולה עם משרד הפנים.
על כל פנים, ליבת משרד החינוך, שעליה הכל קם ונופל, נותרה ללא מתום. שר חינוך שיבטל יחידות מטה מיותרות, ישלח את המפקחים ללמד ולנהל ויפעל להקטנת כיתות ולחיזוק הפריפריה - יהפוך את החינוך מבית קברות לקרש קפיצה.
צעיר המתגורר עם הוריו במוסד שאביו מנהל קיבל כתב תביעה לפיצוי על שיתוף פוסט של אחר המכפיש את התובע. המכתב לא נמסר לו. משלא הופיע לדיון, בית המשפט חייב אותו בהיעדר הגנה במלוא סכום התביעה - הגבוה עשרות מונים מהמקובל. כשהצעיר בא לבטל את ההרשעה, השופט מציע לו לשלם 5,000 שקל כדי לבטלה. הצעיר מסרב, כי החיוב הלא מוצדק בעיניו ויחסו של השופט מקוממים אותו, או אולי גם כי קשה לו לשלם סכום כזה מכיסו והוא לא רוצה לפנות לעזרת הוריו.
השופט, מסיבות השמורות עמו, מחליט ללמד את הצעיר לקח: במקום להפעיל ריסון של בוגר ולאפשר לו בכל זאת להגיש כתב הגנה, תוך חיובו בהוצאות של אפילו 10,000 שקל, הוא מותיר את החיוב האסטרונומי על כנו - 250 אלף שקל. גבוה מאה מונים מהתעריף המקובל על מסרון שכזה, לא כל שכן העברתו בלבד. שהרי ספק אם התובע יכול להוכיח נזק של ממש.
גם בית המשפט המחוזי והעליון נמנעו מלהפעיל שכל ישר ולהתערב, והותירו על מכונו פס"ד כשר אולי, אבל כזה שריחו מבריח את כל הסביבה. והחוב כבר תופח ל־400 אלף. פרנץ קפקא ודאי היה עושה מטעמים מהסיפור הזה. אבל במקומותינו, ציפור לא צייצה ואיש לא מחה על הנוקשות והאטימות של מערכת המשפט, שלא נמצא בה שופט חכם אחד שיוביל לתוצאה שפויה. די מבהיל. אבל קיים פרט קטן שבכוחו להרגיע את מי שהסיפור הזה מעורר בו פחדים אישיים: לצעיר קוראים יאיר נתניהו. אפשר להרגיע. כי הרי ברור לכל כי לו בבוזגלו או בכהן עסקינן, שלא לדבר על אבו חסן, הייתה קמה צעקה גדולה - וכך או אחרת העוול כלפיו היה בא על תיקונו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד