1. בעמוד השער של הגיליון הזה מתנוסס הצילום המסורתי של הממשלה החדשה. ברשתות החברתיות ובתקשורת ייתנו בה סימנים: מעט נשים, רבים שלא שירתו בצבא, נאשמים ומורשעים, הרבה מתנחלים וחרדים וכיוצא באלה. אבל יש ממשלה חדשה בישראל. יש לנו רק אחת כזו. אצלה הסמכות והמנדט מהעם ועליה האחריות.
והיות שאין לנו מדינה אחרת ולא ממשלה אחרת, יש לאחל לה הצלחה אבל ללכת לישון עם עין פקוחה ונעליים גבוהות, ולבנות בעיקר על הרקורד של בנימין נתניהו שרכש בעמל רב בקיום הסכמים והבטחות ועל הגורמים המאזנים בממשלה ובמערכות הציבוריות. התחושה בקרב רבים היא של "חושך על פני תהום" ושל פחד וחרדה, כתוצאה מחקיקה חסרת תקדים, הסכמים קואליציוניים שמכשירים גזענות, שחיתות ואפליה ושל פירוק משרדי ממשלה ופגיעה בצה"ל.
הסופר עמוס עוז סירב לקבל בחייו את התואר "נביא זעם", אך כך כתב ב"דבר השבוע" ב־1987: "נכון. תיתכן בישראל קואליציה זמנית מסוכנת מאוד של רוב 'כוחות השחור'. ההתנגדות ל'תרבות המערב', שנאת הערבים, שנאת המשכילים, שנאת השמאל, האדישות – אם לא למטה מזה – כלפי עקרונות החוק וכלפי סמכות הכנסת. כל אלה עלולים יום אחד ללכד קואליציה שתשים קץ למדינת ישראל במתכונתה הקיימת, וודאי שתרמוס את תקוותינו ליצור ישראל פתוחה, צודקת ודמוקרטית יותר. הסכנה קיימת. בהחלט. וכבר היו דברים מעולם".
כך אמר ואני יכול להמשיך להשחיר ולדכא אתכם כהוגן, אבל אני רוצה קצת להרגיע ולהצביע דווקא על ח"כ משה גפני, שהצהיר השבוע "לא תהיה שום פגיעה בשום אדם, לא במשמרת שלי", ואני מאמין לו. השאלה היא אם זה ביכולתו.
אני רוצה להפנות אתכם לחבר מועצת חכמי התורה דוד יוסף, שאמר כי הנחו את אריה דרעי והסיעה שלא לחוקק חוקים שפוגעים בחילונים, ולהפנות אתכם להבהרות של נתניהו שצצו השבוע כפטריות אחרי הגשם וגם לעובדה שהוא בכל זאת מבוגר ומנוסה ושמעליו יש כעת רק שמיים. בעובדה ששמר אצלו את תיקי החוץ והביטחון ושיבץ שם שרים בהיגיון; להזכיר לכם שהוא עם רקורד חלש מאוד במימוש הסכמות והסכמים ולהזכיר לכם שהוא ניצח ושהחיים הם בחירה בין חלופות ולא בין החלומות.
בשבוע שעבר שיתפתי כאן במחשבה על אפשרות לשיתוף פעולה עם נתניהו ולבניית ממשלת הסכמות רחבה ללא הקיצונים. חטפתי באבי אבותיי גם ביקורת וגם נאצות מ"מקצוענים" משמאל ומימין. נו טוב, אתגבר.
רק תזכרו שגם אם אני וגם חלק מכם לא אוהבים את התוצאה, בג"ץ, שאנחנו כל כך רוצים לשמור עליו, לא ראה בעיה בכך שנתניהו יהיה ראש ממשלה תחת כתבי האישום. תזכרו שהוא ניצח, תזכרו שבני גנץ ויאיר לפיד מחרימים אותו ושהוא יכול לשחק רק עם הקלפים שיש לו ביד: בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
את האשמה במצב אין לתלות רק בנתניהו, אלא גם בדרך שבה ניהל הגוש שממול את מערכת הבחירות, ביוהרה, בביטחון העצמי ובתרבות החרמות. למה שנותר מגוש השינוי, אני ממליץ לגבש אסטרטגיה: על מה הם נכונים להיהרג, על מה להיאבק ולנצח ועל מה להתפשר. לאופוזיציה יש תפקיד חשוב וממלכתי, והם צריכים למצותו עד תום.
ובינתיים, אזכיר לכם שבורא עולם העניק לנו שתי אוזניים להקשיב, שתי עיניים לראות ורק פה אחד לדבר. בואו נראה איך זה מתנהל, נשמע מה הולך, ונדע להיאבק על העיקר ולשמור על המדינה. אין פחד. אין ייאוש. עד שיחזרו השפיות והנורמליזציה למדינה ולחברה, גם אם תתמהמה, בוא תבוא.
2. מה בסך הכל ביקש הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מבנימין נתניהו? שיקשיב לצבא, ידבר איתו ויבין את משמעויות ההחלטות ושינוי החקיקה בטרם מעשה של פירוק משרד הביטחון, פיצול כוחות והוצאת סמכויות מידי צה"ל, תוך שבירת שרשרת וסמכות הפיקוד. לא כל השרים יודעים שהרמטכ"ל, על פי חוק יסוד "הצבא", הוא היועץ של הממשלה לענייני ביטחון. אבל כשלא שואלים אותו, הוא מתקשר ומבהיר. קוראים לזה "עמדת צה"ל".
השיחה בין כוכבי לנתניהו הייתה חריגה מאוד, ואינני זוכר כדוגמתה בעבר. אבל זו לא הייתה רק זכותו של נתניהו, אלא בעיקר חובתו, נוכח הבלבול והתהייה בצבא ונוכח עשרות אלפי זוגות עיניים של מפקדים הנעוצות בגבו. אבל כוכבי, טרם השיחה, לא ערך את עבודת המטה המתוקשרת ולא גיבש תוכניות ולקחים מניסיון העבודה עם נתניהו בשני תחומים: היוועצות עם הצבא וקיום הסכמים.
נתניהו, בראיון לערוץ 12, הודה כי לא התייעץ עם שר הביטחון והרמטכ"ל טרם האישור שנתן למכירת צוללות למצרים. כך נהג גם עם האישור למכירת 35F לאיחוד האמירויות. כך נהג גם כשהחליט לפתוח את מנהרת הכותל בלי להתייעץ עם הצבא. כך בהחלטה לחסל את ח'אלד משעל בירדן, באופן שיכול היה להדליק את יהודה ושומרון ועוד. ראש ממשלה לא חייב להתחשב ב"עמדת צה"ל", אבל הוא חייב להקשיב לה, לתכלל אותה ולהחליט כרצונו.
בעניין השני, יכול הרמטכ"ל הנוכחי ומחליפו המיועד, ואיתם אנחנו הציבור, להתנחם בעובדה שלנתניהו אין רקורד מרשים של עמידה בהסכמים, מקטן ועד גדול, מסתם הבטחה למנות מישהו למשהו ועד לכיבוד הסכם קואליציוני בממשלת אחדות פריטטית עם גנץ ואשכנזי.
וקצת יותר ברצינות ובחרדת קודש: יש לי לא מעט טענות ואי־הסכמות עם נתניהו ולא נמניתי עם מצביעיו, אבל מבין החלופות שקיימות כשהוא בדופן שמאל של הממשלה ומשמאלו יש רק קיר, אני מעריך שהוא יהיה "המבוגר האחראי" של הממשלה הזאת. הדבר יחייב אותו לגבות יותר ויותר את שר הביטחון יואב גלנט ואת הרמטכ"ל, במיוחד לנוכח העובדה ש"דופן ימין" של הממשלה עומדת לאתגר אותם חדשות לבקרים בהרפתקאות מקוריות שיאיימו על השקט במזרח התיכון.
הצעת סמוטריץ' לעשר שנות צינון לרמטכ"לים היא למעשה הצעה להרחיק אותם מפוליטיקה ומהשפעה, משל היו נטל על מדינת ישראל ולא אנשי מופת שתרמו את מיטב שנותיהם למען יחיה העם. בקצב הזה עוד יציעו חלילה בעתיד לתת ל"רמטכ"לים הפריבילגים עם הפנסיה התקציבית" ירייה בראש או להגלות אותם למחנה צבאי סגור בערבה ליתרת ימיהם.
אני חושב שלא אטעה אם אומר שצה"ל לא חווה מתקפה שכזו ואווירה שכזו מאז השנה הראשונה להקמתו מהמחתרות וההגנה ועד שדוד בן־גוריון השתלט ואכף מדינה אחת, חוק אחד ונשק אחד.
הרמטכ"ל המיועד הלוי יידרש להתעמת ולהתכונן לעימותים. לא רק בזירת איראן, סוריה, לבנון, עזה והשטחים, אלא גם עם שרי ממשלה שאין מחסום לפיותיהם ושמבחינתם רמטכ"ל הוא מטרה נוחה להשמצות בטוויטר, כי הוא מנוע מלענות; עם ח"כים שלא חייבים לאף אחד כלום; עם המתנחלים, שמגיעים שוב לשלטון רעבים מאוד, בתחושה של "חלון הזדמנויות" שנפתח בפניהם למימוש מאווייהם; עם חברה שסועה, מפולגת; עם רבנים שיבקשו להכתיב נורמות של שירות בנות ואורח חיים ועוד.
הרבה דיו ודם רע נשפכו בעניינים הללו בשנים עברו, אבל ביום שבו גלנט נכנס לקודש הקודשים של מדינת ישראל - אל לשכת שר הביטחון בתקופה רבת־האתגרים - אני מאחל לו הצלחה מלאה מקרב לב ומייחל שיידע לנווט את ביטחון ישראל בבטחה, תוך גיבוי מלא לצה"ל ולרמטכ"ל בממלכתיות ובחרדת קודש.
בדרך, בכרמל דוכס הצבאית, ביקש דוקי שאכנס לשעה ל"יד שפירא", שכן עליו לקבל את ברכתו של הרב דרוקמן. חיכיתי לו, וכשיצא זורח ופורח, הבנתי שעבר חוויה טובה וחזקה בדרך לחופתו. שנים אחר כך, בלשכת שר הביטחון תחת יצחק רבין, שמעון פרס ויצחק מרדכי, היה דרוקמן אורח קבוע במשרדו הצנוע של חיים ישראלי, שהיה עוזרם המסור של כל שרי הביטחון. שררה ביניהם אהבה והערכה, ודרוקמן פתר בכישרון כל בעיה שהתעוררה עם גיור, קבורה, התרת עגונה או במסלולי ישיבות ההסדר וגרעיני הנח"ל.
התרעות פיקוד העורף