מסיבות חילופי השנה האזרחית, לפחות אלה שהתקיימו בתל אביב, היו עגומות מעט השנה. ככה זה כשהמראה האחרון בנוף הפוליטי של השנה היוצאת היה השבעה של ממשלה ימנית־דתית, שנתפסת, בין שבצדק ובין שלא, כאיום על אורח החיים החילוני־ליברלי. בין כל סמי המסיבות האלה, הפופולרי ביותר השנה היה סם מוזר בשם “רילוקיישן", חומר שאפילו לא צריך לצרוך בפועל כדי לחוש בהשפעתו: אתה עוצם את העיניים, אומר בלב “רילוקיישן" וכבר אתה מדמיין את חייך החדשים, רחוק מכל זוהמת הארץ הזאת, במקום שבו האנשים מתורבתים יותר, לבושים יותר, יפים יותר. 

הנשים ברילוקיישן הן תמירות ומסתוריות יותר, העסקים גדולים יותר, הריצה בפארק מהירה יותר. ולא רק הסביבה מאירה לך פנים, כי זאת עליכם לדעת - בארץ רילוקיישן אפילו אתה עצמך נראה טוב יותר: כך למשל אתה מעיף את הקילוגרמים האלה שהצטברו בקדמת הבטן, אלה שתמיד נשבעת, אחרי ארוחת שישי כבדה במיוחד, שמהשבוע הבא תילחם בהם עד שתנצח. 

ודווקא ההרהור הזה, שמעלה בזיכרון את ערב שבת - עם הסירים על הכיריים, עם הבית שמתמלא בחום (ולא רק כזה שעולה מהמטבח), עם הפלייליסט המדויק של רדיו 99FM שמתנגן ברקע, עם הציפייה שתכף ייאספו בני הבית, מי מחדרו ומי מדירתו השכורה ועם הידיעה שאין זה משנה כלל מה בחרת לבשל הפעם, על השולחן יהיו תמיד חלה ויין, לרוב יותר מבקבוק אחד. 

דווקא המחשבה הזאת היא שגורמת להתפכחות מסוימת. כי אתה מבין שעם כל הכבוד לתבל ומלואה, לשום אוכל שתבשל בכל נקודה אחרת על הגלובוס לא יהיה הניחוח הזה שעוטף אותך כמו שמיכת פוך ביום סגריר, כמו חיבוק מאמא, כמו זה שאתה מעניק לילדיך. הפנטזיה של הישראלים על רילוקיישן מזכירה קצת פנטזיות של גברים נשואים על גירושים: החירות, השקט, הנשים החדשות. פתאום נגלה לנגד עיניך כל העולם הזה שתמיד רצית לכבוש - והנה אתה מוכן להסתער עליו שוב: הפעם עם יותר ניסיון חיים, מעמד וכסף. 

העובדה שבעוד כמה חודשים תהיה מאלה שתמיד התייחסת אליהם קצת בזלזול, במיוחד כשהסבירו לך שהחברים שלהם הם כמו משפחה, שחיות המחמד שלהם הם כמו ילדים, שסקס הוא חלופה למערכת יחסים ושמזון שהובא לביתך על ידי שליח הוא תחליף ראוי לתבשיל ביתי (כזה שממלא גם את הלב ולא רק את הקיבה), נראית קצת פחות בולטת כשאתה מסמן בדמיונך את שביל הבריחה, חושב יותר על כמה מהר תרוץ ופחות על המקום שאליו תגיע.

זה לא אומר כמובן שאין מערכות זוגיות רעות, זה לא אומר שישראל אינה הופכת למקום מאיים עבור המכורים לקדמה (לא בלעג, חלילה. גם אני כזה), אבל חשבון נפש אמיתי חייב להתנהל ממקום נקי.  הנה דוגמה לחשבון הנפש שמנהל השמאל הישראלי: “אצל החרדים גם המתים מצביעים, מתנגדי החיסונים נשארו בבית, מרב העדיפה לא להתאחד עם מרצ, ויאיר לא לחץ עליה יותר". אז אולי זה חשבון, אבל לא חשבון נפש, יותר כמו אוהד כדורגל שנוצח בדרבי ומקלל את השופט.

השמאל הישראלי (והמרכז והימין הליברלי) הפסיד בבחירות כי הוא טעה לחשוב שהוא חזות הכל, שאורח חייו הוא הבון טון. המחנה שמטיף (בצדק!) לכך שאי אפשר לטמון את הראש בחול לנוכח הבעיה הפלסטינית ושבסופו של דבר מדובר במיליוני בני אדם שלא ילכו מפה לשום מקום, מתעקש שלא לראות את המיליונים שגרים עוד יותר קרוב אליו: המסורתיים, הדתיים והחרדים. את מי שהפרוגרסיביות מאיימת על אורח חייו.

רק מהכרה כזאת אולי יתחיל גם ריפוי, בעיקר נדרשת החלמה מתפיסת הישראליות כמשחק סכום אפס ולא כמארג שפיסותיו מוכרחות להשתלב זו בזו. ומה אומר לכם, חבריי למסיבות העגומות בתל אביב? זה לא יזוז אפילו מילימטר אם נמשיך להתייחס אל המתנחל כאל פשיסט, לחרדי כאל טפיל ולמזרחי כאל פרימיטיבי. איך אני יודע? למדתי מאחיי־יריביי. 

ב־1992 הוכה הימין בהלם: אחרי 15 שנות שלטון (למעט שנתיים רוטציה) קמה לנגד עיניו ממשלת העבודה־מרצ (מה נותר משתי המפלגות האלה היום?!).  הרב יואל בן נון, ממייסדי ישיבת הר עציון ומאושיות גוש אמונים, כתב אז בביטאון המתנחלים (“נקודה"): “לא הצלחנו להתנחל בלבבות". כמה פשטות, גדלות נפש ולקיחת אחריות יש במשפט הזה. 

במקום הזה בדיוק נמצאים היום לא מעט מאזרחי ישראל מהצד השני של המפה הפוליטית, רק שבמקום לקחת אחריות על כישלון הנחלת ערכים ליברליים לשאר חלקי העם, הם מעדיפים להתבצר בד' אמותיהם, להקים את מדינת תל אביב (ההזויה לא פחות מממלכת יהודה של קיצוני המתנחלים) ולשנוא את כל מי שלא מיישר איתם קו.  אין ריפוי זולת זה שמתחיל בהכרה כואבת. כל מי שמספר לכם אחרת מוכר לכם חיי הוללות כתחליף לאהבה או רילוקיישן כנופי מולדת.