הייתי תלמיד לא טוב. כלומר, בקושי הייתי תלמיד. את רוב הלימודים העדפתי להעביר מחוץ למוסד הלימודים - בבית או בשכונה - ובפעמים הנדירות שבהן כבר הגעתי לכיתה המורים שאלו אותי שוב ושוב ״אתה בטוח שאתה לומד פה? איך קוראים לך שוב?״.
ועכשיו אני אבא של תלמיד בכיתה ג׳ בשם ארד דיין, ובמהלך השבוע האחרון, בתור ההורה שלו, זומנתי לאסיפת הורים. וכך נכנסתי בשערי בית הספר של הילד והמשכתי בכיוון החץ שמתחת לשלט ״אסיפת הורים״. חייב לומר שבית הספר נראה הרבה יותר מזמין מזה שאני הייתי בו, אבל ההתרחשות יחסית דומה.
בקצה המסדרון אני מבחין בילדים גדולים יותר, בגיל החטיבה, ממוינים לקבוצות, מכוסים בתוך קליפות המותגים והפרסומות, מאובזרים בכל הידע שרכשו עד כה כדי ליצור את ה"קוליות" המתבקשת. בדיוק כמו שהיה כשאני הייתי נער. בזה שום דבר לא השתנה. גם הם מחולקים לז'אנרים: המקובלים, הדחויים, הפריקים, הסטייליסטים, הערסים, הסטלנים. אני חייב לומר שאני די הייתי ז׳אנר בפני עצמו. פלואידי להפליא. פעם כזה ופעם כזה. תלוי במצב הרוח ותלוי בגיל. הייתי משבר זהות מתמשך, ויש שיגידו שהמשבר הזה עדיין בעיצומו.
אנחנו חולפים על פני חדר המורים, ואני נזכר בציטטה הנהדרת של איוון איליץ': “החובה ללכת לבית הספר מקפחת את זכותם של רוב בני האדם ללמוד".
בתוך הכיתה אני פוגש מורה נחמד שמקבל אותנו בחיוך. הוא מסביר מה הילד למד עד כה ומה הם הולכים ללמוד. באופן אישי אני, במשך שנות הלימודים שלי, בעיקר שנות התיכון, למדתי שלושה דברים: האחד הוא שמלחמת העולם השנייה ומשפטי נירנברג אינם סיבה מספיק טובה לקום בבוקר. השני הוא שגם גיאומטריה של המישור אינה מצדיקה השכמה מוקדמת. והשלישי הוא ששעת אפס אינה המלצה בלבד, אפשרי גם שיהיה זה הציון שלך.
הייתי כישלון פדגוגי. ג׳ורג׳ קוסטנזה של תלמידי ישראל, וכמעט בכל סיום שנת לימודים זומנתי למשרד המנהל - שם שמעתי את המועצה הפדגוגית קובעת ש"יש לך פוטנציאל, וחבל". אבל כל פעם, מיד אחרי קביעה זו, המנהל הסתכל עליי ואמר לי שהוא נותן לי ״הזדמנות להשתנות לטובה" ואישור מעבר אל עבר השנה הבאה בבית ספרנו.
אלא שהגיע הרגע שבו מלאי הפוטנציאל נגמר ומועצת חכמי הפדגוגיה נזפו בי ש"גם אם יש פוטנציאל, קשה מאוד לזהות אותו אחרי 890 חיסורים", ואיחלו לי הצלחה רבה בכל אשר אלך, כלומר בתחום הבניין והשיפוצים.
כשאבי שמע על השתלשלות העניינים, הוא הסביר לי בנחת ובקור רוח מטריד ש"אם לא בא לך ללמוד, אז תמצא עבודה וזהו". הקלילות הזו שבה הציג את הדברים שיבשה עליי את רוח המרדנות, ולפתע מערכת החינוך נראתה לי, כפי שנהוג לומר: “חממה", והפרישה אל תפקיד הקופאי בשמן עמוק במקדונלד'ס, הפחידה אותי פי כמה וכמה יותר מאשר כל ועדה פדגוגית. במהרה ארגנתי את עצמי בחזרה לכיוון הלימודים ועברתי לבית ספר פרטי, שם לא עשיתי יותר מדי באופן פרטי וסיימתי את המסע הפדגוגי שלי ללא תעודת בגרות אך עם הרבה ניסיון בתירוצים ובבטלה סמויה.
״הילד עושה עבודה נהדרת״, בישר המחנך, ״אני מאוד מרוצה ממנו״. הבטתי על אמו, שממנה זה הגיע. ברור שהילד לא הולך בדרכי ולא ממשיך את מורשתי המפוארת ככישלון חינוכי. ״ועכשיו זה הזמן שארד יספר לנו על דבר אחד שהוא למד השנה והוא מרגיש שהוא ממש חשוב״, אמר המורה. הסתכלתי על הילד וחשבתי לעצמי מה בעצם הדבר הגדול שאני למדתי במסעותיי במערכת החינוך? כמובן, אמרתי לעצמי, למדתי לעשן. כיתה ט׳ מאחורי הבניין של מגמת מוזיקה.
זה קרה באופן מפתיע דווקא לא בעת טיול שנתי או מסיבה שכבתית, שהם קונגרס ללחץ חברתי, אלא בנסיבות נטולות השפעה חיצונית. כפי שהזכרתי קודם, היו אלו ימי החינוך של כיתה ט', ובאותו יום גורלי נשארתי בבית הספר כדי להשלים לימודים כושלים בתנ"ך. לקראת השעה 14:00 התאדו לבתיהם התלמידים המוצלחים משטח המחיה הפדגוגי, ואני נשארתי עם עוד 20 ילדים שאוגדו יחד ל"כיתת תגבור".
בין אותם ילדים היה גם אחיעז, חברי הטוב להשלמת הפער החינוכי. את מרווח הזמן שבין סוף הלימודים הנורמליים לתחילת הלימודים המוגברים, היינו (אני ואחיעז) מנצלים בדרך כלל להסתודדות יחד במדשאה הראשית ולחיפוש פתרון מעשי לשעמום. אך באותו היום הרוטינה נשברה. אחיעז סימן לי לבוא אחריו והוביל אותי למדרגות הבטון שמאחורי בניין מגמת המוזיקה.
כשהגענו למקום, הוא חיטט במסתוריות בתוך תיקו והוציא קופסת סיגריות. “כבר שבועיים שאני מעשן", הוא דיווח לי בשיא הבגרות והתחיל לצחקק, “אני גונב אותן לאמא שלי והיא מאשימה את הכלב".
אחר כך הוא הוציא גם מצית והדליק. הסתכלתי עליו, פולט עשן לבן והערצתי אותו. פתאום היה לי קשה להבין, מה עושה גאון שכמותו ביחד איתי בשיעורי התגבור? הרי הוא יודע להצית סיגריה ולהוציא עשן מהפה ומהנחיריים - אז תנ״ך? זה קטן עליו.
אחרי שגמר חצי סיגריה, הציע לי אחיעז עשן מבוגרים משלי. לא היססתי והסכמתי מיד. תחילה נחנקתי, מה שזירז את אחיעז לגלות לי בכובד ראש ש"זה קורה לכולם בפעם הראשונה". בגרוני עבר לו טעם של חניון, אבל נאבקתי שלא להראות את זה. לא ממש הצלחתי, אבל עמדתי שם עם הסיגריה ביד, בפרצוף של תנועת ההשכלה, והסתכלתי על העולם כאילו הייתי ג'יימס דין לפני מרוץ, יורק ענני עשן לכל עבר. אלוהים, איזו טעות זו הייתה להפוך לאגזוז. כמה הייתי שמח לפסוח על הרגע הזה בחיי ולא לחיות בשעבוד לקופסת הניקוטין.
״מה שאני למדתי זה כמה חשוב להיות אדיב לאחרים״, אמר הילד, ״וגם את לוח הכפל״.
כשיצאתי מהפגישה, חיבקתי את הילד ואמרתי לו שאני גאה בו. מסתמן שהוא לא הולך בדרכי ולא הולך בשדות ולא הולך נגד הרוח ולא הולך ופוחת הדור. מסתמן שהוא יודע לעשות משהו שאני מעולם לא הצלחתי לעשות - להפעיל היגיון בריא. ״אתה רוצה לשמוע מה אמרו עליי באסיפות הורים כשהייתי בגיל שלך?״, שאלתי את הילד בעודנו יוצאים מבית הספר. ״לא, אבא״, הוא אמר, ״הסיפורים שלך משעממים והם של זקנים״.