לכל אדם ישנם הימים הנוראים שלו.
למאמינים בדת היהודית יש חודש הסליחות שמוליך אל עשרת ימי תשובה. למי שקשורים בכל נימי נפשם להוויה הציונית ישנם שמונת הימים שבין ערב יום הזיכרון לשואה לבין טקס המשואות, שמבדיל בין אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל לחגיגות יום העצמאות, הימים שבהם אנו חשים את כל כובד משא הדורות מונח על כתפינו. אחרים נוהגים לערוך חשבונות נפש ביום ההולדת שלהם, או ערב שנה אזרחית חדשה - ואילו אצלי, הימים הנוראים הפרטיים שלי משתרעים בין אמצע ינואר לסוף פברואר.
זו תמיד הייתה בשבילי התקופה הגרועה של השנה: הימים הקצרים והקרים משרים עליי דיכאון (וזה לא שאני מתלהב מהחום והלחות של הקיץ, אבל את מזג האוויר של עונות המעבר למשל, הייתי מאמץ כאן בכיף - מצדי שיהיה חודש מאי כל השנה. רוצה לומר: הקיץ הוא בלתי נסבל, אבל לפחות לא מדכדך). גם הזיכרונות שלי מהחודש־פלוס הזה הם לרוב לא טובים: ככה הרגשתי בבית הספר, כשחופשות החגים כבר נגמרו והחופש הגדול, או לפחות חופשת הפסח, לא נראו עדיין באופק. כך חשתי בצבא, ואם כבר מעלים באוב אירועים מהעבר, אז היה זה החודש שבו החלקתי עם האופנוע וקיבלתי פלטה ממתכת ושבעה ברגים במקום מה שהיה פעם קרסול ימין ואפילו זה, רק אחרי תהליך שיקום ממושך.
שנה אחר כך, כמעט באותו תאריך, הלך אבי לעולמו, במפתיע, ולפני שלוש שנים הצטרף אליו גם חמי (שניהם נפטרו בדיוק באותו התאריך ובדיוק באותה שעה - למאמינים בכוחות עליונים, מאלוהים ועד נומרולוגיה). במקביל החלו דיונים על השאלה איך עוצרים את דלקת הריאות הסינית. כלומר, גם האנושות לא הייתה בשיאה.
נקודת האור על הרצף הזה היא ט"ו בשבט, החג הישראלי היחיד שבו נוטעים ושותלים - ולא מקוננים על מר גורלנו. אבל למעט אותו יום ירוק, הייתי מוכן להתחייב להצביע בעד כל מנהיג פוליטי שיקיים הבטחה אחת בלבד: לבטל את ינואר ופברואר.
השנה נראית לי התקופה הזאת מאיימת במיוחד, לא בגלל האירועים במדינה (את דעתי על אלה אשמור לשיחות הפיוס הלאומי שיחלו בתום מלחמת האזרחים, בתקווה שאשרוד), אלא יותר בגלל אירועי השנה האחרונה, שהייתה עבורי כחשבון נפש מתמשך ושבה התעמתי כמעט עם כל אדם אהוב בחיי - ובעיקר עם עצמי.
לא אכנס לפרטים, באשר הם עלולים להביך אחרים שמבקשים לשמור על פרטיותם, מה שרלוונטי לענייננו הוא שימים של סערות נפש התנקזו אל לילות ארוכים שבהם התהפכתי מצד אל צד, ללא סיכוי לעצום עין, או לסופי שבוע שהיו לשתיקות ארוכות. הביטוי “מה שלא הורג, מחשל" נלחש בלי קול ביני לבין עצמי יותר מפעם אחת במהלך השנה האחרונה, עת האינסטינקט הבסיסי היה לעמוד כמה שיותר מהר על הרגליים ולצאת לדרך חדשה. הלך הרוח הזה גרם לי לקבל החלטות פזיזות ולרוב גם גרועות, עם הפתעה גדולה בצדם: בניגוד לקלישאה ההיא, הרווח מאותם לילות ארוכים לא היה חישול, אלא דווקא להפך: פגיעות.
הפסקתי להתייחס ללא מעט תחומים בציניות לגלגנית, למדתי שלפעמים אין ברירה אלא לקחת ללב; שמותר לפעמים להיות קצת עצוב; ובעיקר, שאפשר לדבר על כל זה. כמה מהקרובים לי ביותר לא הבינו בשנה האחרונה מה זה היה לי ואיך הפכתי מקיפניס שעליו כאילו נכתב “נפרדנו כך" המקסים של לאה גולדברג: “לדור הזה הבכי הוא כלימה, הוא לא יבכה על אהבה גוססת. ביום הדין ובלילות החסד אדיש וגא הוא לא יוריד דמעה" (גם אתם שומעים ברקע את נורית גלרון?) לגבר שהתחיל פתאום לדבר על רגשותיו.
ואולי זה לא קשור לעונות השנה, אלא לכך שבגיל 53 נמאס לי לשמור פאסון ולהיות קול. החלומות הופכים לקטנים, יומיומיים ומוחשיים יותר - ומהסיבה הזאת, כשהם לא מתגשמים הם אינם מסיבים (לפחות לי, ששונא להיכשל) מפח נפש גדול. למדתי לכבד את העובדה שלא הכל בשליטתי - לא עניין של מה בכך למי שהאמין תמיד שאין דבר שנמצא מחוץ להישג ידו, כלומר ידי, אם רק ארצה מספיק.
על הדרך גיליתי כמה חברי אמת, כאלה שתדירות הפגישות איתם אינה המבחן ליכולתם לרדת באחת אל עומקם של דברים שבנשמתי, צמצמתי מאוד את רשימת האנשים היקרים ללבי ובכל יום אני לומד לאהוב טוב יותר, לכאוב באופן בוגר יותר - ועם כל הפריחה הזאת שנתאחרה (כי איך אפשר בלי צ'כוב) אני נכנס, לא בלי חשש, אל השבועות הקודרים של השנה.
לא אתפתה לסיים כאן בקלישאה מסוג “תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". גם מפני שהמציאות הייתה אולי מורכבת, אבל לאו דווקא חשוכה, ובעיקר מפני שחיכיתי לשחר יותר מדי לילות במהלך השנה האחרונה, כדי לדעת שהוא תמיד מגיע בסוף, אבל לא תמיד מאיר את הכל באור חדש.
אז שנסגור על התבהרות חלקית?