השבוע צפיתי ב"דוד מלך ישראל השנייה" במלואו, בערוץ 8. להפתעתי, הסרט שדיבר על ההחמצה של דוד לוי היה בראש ובראשונה החמצה מקוממת בעצמו. הרעיון ליצור סרט על דוד לוי היה במקום. יש עניין לספר את סיפורו יוצא הדופן. בלעדיו, תמונת המהפך הפוליטי־חברתי בישראל אינה שלמה ואינה מובנת. אלא שלמרבה הצער, תרומתו העיקרית של הסרט הייתה עצם קיומו. כישלונו הבולט היה שהוא החמיץ את המסר שלו עצמו.

המסר הפשטני, שעל פיו בקריירה של דוד לוי קיימת החמצה, מקנן בקרב כל מי שזכה להכיר אותו מקרוב ולהתוודע למקוריות מחשבתו, לכושר הניתוח הפנומנלי ולאהבת העם והאדם שלו. את זה הסרט הצליח להעביר. אלא שמסרט המתיימר להיות סרט עומק על דוד לוי ניתן היה לצפות ליצירה שהיא מעבר לטריוויאלי. בעיקר היה מקום להצגת ובחינת האיפכא מסתברא, הצד השני של המטבע: דוד לוי כסיפור הצלחה מדהים בקנה מידה עולמי. ומשם - להוביל לקביעה כי ההחמצה הגדולה בסיפור הזה היא אינה שלו.

דוד לוי, שהחל את דרכו כפועל בניין חסר כל, הפך למדינאי בכיר מלא כרימון, והגיע לצמרת ההנהגה הלאומית והשתרש בה - הוא ממש לא סיפור החמצה. ההחמצה היא של הציבור הישראלי. כל מי שנמנה עם מכיריו ומוקיריו מאמינים בכל לב שההפסד הוא של מדינת ישראל, שלא זכתה לקבל אותו כראש ממשלה שהיה מוליך אותה למחוזות של צדק חברתי ושלום מדיני.

בסרט - לא רק שלא היה חידוש, אלא שהוא חזר וקיבע דימויים שיצרו בשעתו מתנגדיו של לוי. לא רק שהוא הציג בפרטנות כואבת ומיותרת את קטעי הבלע הנחותים, אלא שכדי לסתור אותם, לכאורה, יצר מקהלה מילולית המדברת בשבחו של לוי. אלא שמקהלה לא באה לברך. היא באה לקלל ונמצאה מקללת. וזאת באשמתו המלאה והבלעדית של יוצר הסרט, שלמעט קומץ קטעים מדויקים ונוגעים ללב מפיו של ד"ר יהודה לנקרי, הרכיב, מטעם לא ברור, מקהלה המורכבת מגדולי מתנגדיו ומכפישיו, שפעלו נגדו ושחלקם עמדו בזמן אמת מאחורי מסע הדה־לגיטימציה, ההגחכה והביזוי של דוד לוי. אין פלא שדברי השבח שלהם נשמעו כמו המלצה של פטרון על עוזרת שזה עתה פיטר מהעבודה.

בישר את המהפך

דוד לוי הוא החלום הישראלי. סיפור הצלחה שלידו מחוויר גם החלום האמריקאי, של צעירים שאספו בעבודה קשה הון בסיסי, שלחו ידם בעסקים, ניהלו אותם בכישרון, מזלם שיחק להם, והפכו לעשירים מאוד. בפוליטיקה זה הרבה יותר קשה. אין קיצורי דרך ליצירת ציבור תומכים רחב המזדהה איתך ועם דרכך לאורך זמן. המקפצה הרגילה, שבכוחה להתניע השפעה פוליטית יש מאין, היא בולטות בתחומים שהציבור רואה בהם הכשרה הולמת לתפקידים נבחרים: צבא, פקידות ממשלתית, תקשורת, ניהול בכיר, עסקים וכיו"ב.

לדוד לוי במעברת בית שאן לא היה דבר מאלה, אבל מיתר הבחינות היה לו הכל: כושר למידה, מנהיגות טבעית - ומעל לכל, אהבת אדם באשר הוא אדם. הוא לימד את עצמו, פרץ דרכים וייצג את הציבור שעמו נמנה בצורה בונה. כל זאת כשהוא מתעל את הזעם ותחושת הקיפוח הכל כך מוצדקים שלהם לאפיקים של גידול דור צעיר, שלמרות היעדר שוויון הזדמנויות משווע מדביק את הפערים ומגיע להישגים בכל התחומים.

שלמה להט, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב שקדם לחולדאי, היה ידוע בלשונו החדה. נוכח ההתלהבות שלוי ידע להפיח בציבור שלו בהופעותיו הפומביות, הוא הגדיר את דוד לוי כ"בגין לעניים". הוא בא להלעיג ולא ידע מה הוא אומר. צ'יץ' לא הבין שמנחם בגין - מאז שעלה מהמחתרת עם הקמת המדינה והפך למנהיג תנועה פוליטית - הצליח להגשים את מטרותיו בעיקר כי הפך בעצמו לתקוות העניים, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת לאחר שהליכוד שברה את מחסום ה־26 מנדטים שלו ועלה ל־39 מנדטים בבחירות סוף 1973: "הגענו ל־40 מנדטים בזכות העניים והמאמינים".

בגין נזהר באותה עת מלהדגיש את החתך העדתי, אולי כי אז הוא היה עדיין מורגש בעיקר בערים הגדולות ששכונותיהן הנחילו לליכוד רוב, בערים הוותיקות - ובראשן תל אביב. לעומת זאת, עיירות הפיתוח נשלטו אז עדיין על ידי בוסים מקומיים של מפא"י, שזכו בהן בקולות רוב הבוחרים באמצעות המנגנון הטוטליטרי שאפיין מאז ומתמיד את מפלגת העבודה על גלגוליה.

דוד לוי, סגן ראש העירייה בבית שאן, בישר את המהפך והוביל אותו כחבר כנסת צעיר ולוחם. הוא חולל את המפנה שהצמיח דור של מנהיגים מקומיים צעירים בעיירות הפיתוח בכל רחבי הארץ, שמרד בהורים ועשה היסטוריה. הוא ולא אחר הוליד ב־1977 מהפכה אלקטורלית, שהצליחה לפצות על אובדן הקולות המסיבי שממנו סבלה הליכוד, דווקא בבחירות המהפך, לטובת ד"ש בערים הגדולות. כך שהליכוד לא רק שלא ירדה בכוחה, חרף הבריחה של בוחרים מ"ישראל הראשונה", אלא שעלתה ל־43 מנדטים והרכיב ממשלה צרה עם המפד"ל והחרדים, כשמאוחר יותר הצטרפה אליה גם ד"ש.

כך שמינויו של דוד לוי לסגן ראש הממשלה לא היה פרס ניחומים נסחט, כפי שתואר בזמן אמת על ידי מכפישיו בפס הקול של הסרט, שהם אלה שעשו הכל כדי לסכלו. המינוי הזה היה טבעי ומתבקש. הוא בא לשקף את היותו היחידי באותה עת, מלבד מנחם בגין, המסוגל לשמר את הקשר עם הציבור מחולל המהפך ולהעמיקו.

בכהונתו כשר שיכון השתמש לוי בדיור ככלי לייצר מהפכה חברתית. באמצעות פרויקט שיקום השכונות שעמד בראשו, הוא שם דגש על שיתוף הדיירים בשיכון הציבורי בתכנון ובביצוע מלאכת השיקום, כשהוא הופך אותם מלקוחות פסיביים לשותפים המרגישים שביתם וסביבתו שייכים להם. אבל העיקר היה המסר שלו לציבור כולו: אנו עם אחד המייצר יחד תרבות חדשה, מגוונת יותר ועשירה יותר, שהיא של כולנו. ושהעיקר בה הוא לא מאין באנו אלא לאן הגענו. בימיו הפכה המימונה לחג של כל עם ישראל, ובתרבות: זמרי הקלטות הפכו חלק מהפסיפס, ושלמה בר ייצר מוזיקה ישראלית יפהפייה, משלבת מזרח ומערב ומפילת מחיצות.

ואז הגיע נתניהו

שלוש פעמים היה כפסע בין דוד לוי לבין ראשות הממשלה. בשתי הפעמים הראשונות, ב־1983 וב־1991, היה לדוד לוי מחנה תומכים גדול בפער ניכר מכל מועמד אחר. בשתי הפעמים חברו נגדו כל המועמדים האחרים, שחששו כי בחירתו תחסום את דרכם לשנים רבות. בהם היו גם כאלה שהגיעו למה שהגיעו בזכות המהפכה של דוד לוי. אחד מהם היה חלק מהמקהלה המדברת בסרט והרעיף עליו שבחים. לו היה עושה זאת בזמן אמת, ייתכן שהתוצאה הייתה אחרת.

נסיכי הליכוד וקומץ המנהיגים הצעירים מעיירות הפיתוח, שתמכו פעמיים ביצחק שמיר כי ראו בו מנהיג ביניים, לא צפו שמשה ארנס, שעליו תכננו לדלג אחרי שמיר, יכניס לתמונה כוכב זוהר בשם בנימין נתניהו. אבל גם אז, ב־1993, לאחר פרישת שמיר, הם לא השכילו להתאחד מאחורי לוי, שהיה היחידי שבכוחו היה לגבור על נתניהו. בני בגין, משה קצב ומאיר שטרית פיצלו את מחנה מתנגדי נתניהו, ובסיוע מסיבי של עלילת "הקלטת הלוהטת", שלא הייתה, הובילו לכישלונו השלישי והאחרון של לוי להגיע לתפקיד שהועידה לו ההיסטוריה.

זאב ז'בוטינסקי כתב כי לו היה יכול להיוולד מחדש ולבחור עם להשתייך אליו, היה בוחר להיות יהודי, אבל יהודי ספרדי. ז'בוטינסקי, הנביא של העידן המודרני, לא זכה להגיע לארץ המובטחת תרתי משמע. דוד לוי זכה לראות את הליכוד הופכת להיות מפלגת העם הדומיננטית, כמאמרו של ז'בוטינסקי לאחר הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים - "עוד שלם נשלם לך, קין, את נשמות צעיריך ניטול". לוי יודע שבלעדיו אולי זה לא היה קורה. נקווה שמישהו עוד ייצור סרט ראוי על דוד לוי, שיביא לידיעת הציבור את הסיפור האמיתי של דוד לוי - גם על המר, אך בעיקר על המתוק.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]