הבקרים שלי מאוד ארוכים. יש לי נוהל של שתיית לימון סחוט בכוס מים ואספרסו, לפני שאני מסכם עם עצמי על פתיחת יום. במקביל, אני עובר על כל הפרסומים בספורט, כולל אתרים בינלאומיים. רק לאחר שהתעדכנתי, אני מפנה זמן לסחלה המקומי שנקרא "באנו למשול". אחרי המקלחת אני עובר על הוואטסאפ, אף פעם אין שם בשורות טובות. זו הסיבה שנחשפתי להודעה של אחותי, אורלי, רק סביב עשר בבוקר: "אמא מאושפזת באיכילוב מאז שש בבוקר. תגיע".
אם יש מוסדות שאני באמת חושש מהם, זה בתי חולים. מילדות הם מוגדרים אצלי כוואן־וויי־טיקט. אתה יודע איך אתה נכנס, אתה לא יודע איך תצא, אם בכלל תצא. ספגתי את זה מההורים. נכנסתי לרכב, לא הייתה לי סבלנות לאקטואליה, עברתי לפלייליסט שלי. מיק ג'אגר והרולינג סטונס בהופעה חיה עם "sympathy for the devil" - יופי של שמונה דקות כדי להסיח את דעתי. לרגעים קסומים הייתי בקונצרט ולא בדרך למיון.
אבל דברים טובים מסתיימים מהר. הגעתי למיון, במיטה ראיתי את המנח של אמא ואת אחותי בכיסא לידה. אז הפנמתי שאם אני לא מגיע לשירותים, אני מקיא להם פה על הרצפה. איכשהו התארגנתי על עצמי וחזרתי אליהן. אורלי צחקה. אמא שלי אמרה: "מאז שהוא ילד, הוא לא מסתדר עם בתי חולים".
המצוקה האנושית של החולים, של בתי החולים, לא מעניינת אף אחד. במדינ'ע שלנו חשובים קשרים הרבה יותר מכישורים. גם אני מקושר, אז ביצעתי כמה שיחות טלפון ושיחות וואטסאפ, שבהן הודעתי שאני זקוק לסיוע לאמא. כולם היו אדיבים אליי, ביקשו שלא אדאג, הם על זה. חזרתי פנימה למיון. האזור נראה כמו אחרי אר"נ גדול. אין ספור אלונקות בכניסה. הגעתי לאמא, היא נמנמה. בחנתי את המסכים, את שקיות העירוי. פתאום היא פקחה עיניים.
"רוני, תוציא אותי מכאן", לחשה, "רע לי נורא, אני לא יכולה להישאר פה". ביקשתי ממנה שתנוח, עוד מעט נעלה למחלקה, הכל יהיה טוב יותר. בראש חלפה לי המחשבה של איך נוציא בדיוק. היא לא מסוגלת לשבת, בטח לא ללכת, והיא מונשמת. לא חייבים להיות רופא כדי להבין שהמצב לא טוב. אורלי רק הביטה בה ודמעה.
שוב ניגשתי לדסק כדי לברר מה קורה, כי אמא כבר שמונה שעות במיון. קולות ממיטות סמוכות, בין השאר של החייאה, לא עושים טוב לבריאים, אז מה מרגישים החולים שעוד ערניים לסביבה? האחות הראשית הסבירה לי שעדיין אין מיטה וכמובן יש סדר עדיפויות. "אבל קיבלתי מסר מהמנהלה שהיא עולה לפנימית א'. אז למה היא כאן?", שאלתי. היא הייתה סבלנית כלפיי. "נכון, המסר אומר שהיא נקלטה במערכת ולשם היא מיועדת, אבל אין עדיין מיטה".
שוב נכנסתי פנימה. זוג קשישים הגיע לדלפק הכניסה. האישה לא חשה בטוב. איתה הוא דיבר ברוסית או אוקראינית, איני מבדיל. עם הפקידה הוא דיבר באנגלית במבטא כבד מאוד. היא לא הבינה מה הוא רוצה. ניגשתי אליהם, ביקשתי ממנו שידבר אליי, אני אתרגם בשבילו. הוא התרגש ודיבר בבליל של רוסית, יידיש ואנגלית. הבנתי רק שלוש מילים: דיאביטיס, לואו־שוגר־לבל, אפטיה. הסברתי לפקידה שהגברת סוכרתית, עם סוכר נמוך, לא תפקודית ולא מגיבה לעניין. היא הזעיקה סניטר שיוביל אותה למיון. הודיתי לפקידה, הגבר הודה לי, חיבק אותי בחוזקה ונישק אותי.
הסמקתי ממבוכה וברחתי משם מהר, עם מחשבה על מדוע אני לא יכול לסייע לאמא שלי רק באמצעות תרגום. אחר הצהריים העלו אותה לפנימית ד'. כיפוש כבר הגיעה, שלחה אותי לקפה של דני לעיצוב האישיות ואת אורלי הביתה. חזרתי בערב, כדי לוודא שאמא לא מסירה את מסיכת החמצן. הסטורציה כבר עלתה ל־92. אין מספיק כוח אדם במחלקה. יש רופאה תורנית, שגם מוזעקת למיון מדי פעם, ותפקידה, לדבריה: "אני רק עסוקה בהצלת חיים, שאף אחד לא ימות", צודקת.
אח ואחות זה משמרת הלילה. אז אם בני משפחה לא משגיחים על החולים, הם מתפגרים ואף אחד לא יידע, כי הם לא יכולים לצעוק. הם זקנים חסרי אנרגיה מינימלית. בבוקר הורידו אותה לבדיקת אקו לב. אורלי הייתה איתה, הבדיקה הופסקה באמצע, כי אמא לא הרגישה טוב. היא הוחזרה לחדרה ופתאום הדופק עלה ל־200 פעימות. אורלי התקשרה אליי ואמרה לי: "תגיע מיד, אמא בהחייאה. יש עליה חמישה רופאים והוציאו אותי מהחדר".
הגעתי, ומצאתי אותה דומעת מחוץ לחדר. "מה קורה? למה את בוכה, את חושבת שבכי יעזור כאן?" היא ענתה לי, אבל לא שמעתי, כי אבא שלי השתלט לי על התודעה. "רוני, אנחנו לא בוכים, אנחנו נלחמים בכל דבר שפוגע בנו. לא מוותרים, אבל לא בוכים". הוא אמר לי את זה כשהייתי ילד קטן. אני מנסה להעביר את "המורשת" גם לגיאצ'ו הצדיק. למזלי, הוא לא סופר אותי ומקשיב לאמא שלו, שאומרת לו שזה בסדר לבכות, אפילו נדרש לפעמים. ולי היא מוסיפה באנגלית: "אל תתחיל איתי עם השטויות של משפחת קופמן".
נכנסתי לחדר המדרגות והצתי סיגריה. החיים רצו לי בקצב מהיר, תמונה אחרי תמונה. אני כבר בן 64 עוד שבועיים, ואמא שלי הייתה בסדר עד שהגיעה לכאן. איך יוצאים מזה? אחרי כמעט שעה צוות הרופאים הצליח לייצב אותה, היא הועברה להשגחה בטיפול מוגבר. אולם של 10 מיטות, אולי 12, כי לא ספרתי במדויק. כל המאושפזים נראים מתים לגמרי. כבר ראיתי גופות בחיי במצבים ממש לא סימפטיים, עם דימומים וכרותי גפיים בשטח, אבל זה אחרת. ממש אחרת.
חזרתי לאמא, שרק לפני כמה דקות ביקשה רב, אבל עכשיו הודיעה לי על שינוי במגמה: "רוני, אם אני כאן במצב שלי, אז אין אלוהים". עניתי שבאמת סבבה לי עם החשיבה שלה, שכוללת ויתור על רב להסרת הקללה. "עוד לא החלטתי, אני אעדכן אותך", אמרה, "מתי אתה מוציא אותי מפה?"
לחצתי עליה בקשיחות, היא הסכימה שתהיה מטפלת לשעתיים. אין ברירה, נשלם לכל החודש. היא תהיה שעתיים במהלך היום ומהערב עד שמונה בבוקר. הבעיה בכתריאליבק'ה הרקובה היא בכלל להשיג מטפלת. המטפלות מראיינות את המטופלת, הן לא לוקחות כל קליינט. הן מאוגדות ביניהן ומעבירות מידעים על הלקוח/ה, מי מתאים ומי לא.
יש לאמא ביטוח סיעודי. אבל כשהתחלתי לברר מי נגד מי, התברר לי שאומנם קופת חולים מכבי גובה את הכסף כבר עשרות שנים, אבל הביטוח הוא של הפניקס. יש "פרוצדורה" עם מעריכים מטעמם שמעריכים את דרגת החומרה, ועד שהמבוטח לא מתפוצץ עליהם, הם גם לא עונים לפניות. אז צפויים לנו קרבות לא קלים.
ככה זה בכתריאליבק'ה. האדם משלם 6% מהכנסותיו כמס בריאות, אבל כאשר הוא מזדקן, המערכת מעדיפה שיתפגר ויפסיק לשלם, ובכך ייפסקו ההוצאות. ולזקנים בעשור העשירי לחייהם יש הרבה בעיות בריאות. בחברות ביטוח פרטיות אוהבים את הלקוח כל עוד הוא משלם מדי חודש, אבל לא זקוק לכיסוי ביטוחי. לדעתי, הן מעדיפות שהלקוח/ה ישרקו לסיום.
אז עכשיו אנחנו עם הטופסולוגיה. צריכים חוות דעת של רופא משפחה. אחרי זה תהיה חוות דעת של מומחה מטעם הפניקס. אבל בעשרות שנים, יותר מארבעה, הם לא פספסו בגביית התשלום החודשי, בלי חוות דעת. מלחמות עושות לי טוב, אני מרגיש חיוניות. רק באמת, קשה לי להילחם במתאמות של מכבי וחברת הביטוח שמשתכרות 6,800 שקל בחודש ברוטו. אני מעדיף לדבר עם "הבראס", עם המנהלים שמקבלים את השכר הגבוה והבונוסים. להתפוצץ עליהם עושה לי באמת טוף על הלב. בהצלחה לי.
התרעות פיקוד העורף