פעמיים ביום אני אומר כל מיני דברים להרבה אנשים. משמונה בבוקר ועד תשע וחצי ברשת 13, ביחד עם חבריי לפאנל אצל גאולה אבן, אני אומר דברים ועל פי מדד הרייטינג יש 100 אלף איש שמקשיבים. מאוחר יותר בערב, בשש עד שמונה, אני מדבר ברדיו, ועל פי מדד ה־TGI מדובר בעוד עשרות אלפי אנשים שמאזינים. בין לבין אין לי אף אחד שאני יכול להגיד לו שום דבר. בין לבין אני לבד, מהלך ברחבי הדירה שלי בשקט מופתי ולא פוגש אף אחד, יותר נכון אף אחת, ועדיין לא החלטתי אם זה נהדר או שזה איום ונורא.
אחרי עשור וחצי בערך שבו תמיד הייתי חלק מזוג, חלק מתא זוגי ומחיים משותפים, פתאום אני לבד, בלי אף אחת שתגיד לי לסגור את הארון אחרי שאני מוציא ממנו בגדים ולא לזרוק את הבגדים על הרצפה. ועכשיו אני כבר מתורגל ואני מוציא בגדים וסוגר את הארון לבד וכמעט לא זורק בגדים על הרצפה, ואין מי שתעיר לי, אבל עדיין, מדי פעם, יש לי דחף לעשות את זה ולחכות שתגיע מישהי שתעיר לי לסגור את הארון ולהרים את הבגדים.
אני לא ממש פוגש נשים חדשות. רוב האנשים סביבי אומרים שזה טוב, חלקם אומרים שאני עדיין לא מוכן, וחלקם אומרים שהגיע הזמן שאהיה קצת לבד ואלמד להכיר את עצמי באמת. אני לא בטוח שאני באמת רוצה להכיר את עצמי, אבל אני מנסה. במשך שנים יכולתי להסתתר מעצמי ולהיות חלק משניים וזה היה די נחמד.
כשאתה בזוגיות, אין לך יותר מדי זמן לחשוב על הדברים, תמיד יש משהו לעשות או מישהו שיגיד לך שצריך לעשות משהו. ואם בזוגיות הזו יש ילדים, אז בכלל אין לך רגע פנוי, ורוב הזמן אתה מוצא את עצמך נודד אל עבר הסופר־פארם וחוזר משם כל פעם עם שלל אחר. פעם זה טיטולים ומגבונים, ופעם אחרת זה סימילאק ומשחת החתלה. אני זוכר שיום אחד לא מזמן, כשעמדתי בתור לקופה בסופר־פארם, ניסיתי לחשב את משך הזמן הכללי שעמדתי בחיי בתורים במקום הזה, והגעתי לתוצאה שאומרת שבמצטבר יש לי בערך יום וחצי (36 שעות) שהלכו לי על המתנה בתור לקופה בסופר־פארם.
אני לא יודע להגיד אם אני אוהב את הלבד הזה או לא. יש רגעים בזוגיות שהם צונאמי של אושר שלעולם לא תגיע אליהם כשאתה לבד, ויש רגעים של שקט ושלווה שתוכל להגיע אליהם רק כשאתה לבד. באופן כללי, זוגיות, כך נדמה לי, היא רוב הזמן רעש ולעתים היא מוזיקה. אבל כשהיא מוזיקה, זו המוזיקה הכי מדהימה שאפשר לשמוע. אלא שאני עכשיו מחוץ לאולם הקונצרטים, ואני מנסה להבין מה עושים פה מחוץ לאולם וכמה דחוף לי להיכנס אליו שוב.
אבא שלי נפטר בגיל 68, וחודש לפני שנפטר הוא סיים לכתוב תסריט לסרט אוטוביוגרפי. את הסצינה השנייה שמתרחשת בחדר השינה שלו תיאר כך: ״בכמעט חשכה המוחלטת ניתן לזהות קערות, חלון, ערימת ניירות, מיטה כפולה, חצי ריקה והחצי השני מלא ב־אסי, בן 67, חצי עירום, לצדו שידה עם טלפון ומנורת קריאה ושעון שטוען כי השעה 05:00. שאר המיטה ‘מצופה' בערימות נייר מודפס בעברית ואנגלית. לידן מגש עם ספל קפה ריק, מאפרה מלאה בבדלים, חפיסת סיגריות ומצית, משקפי קריאה״.
כבר הרבה זמן אני שואל את עצמי אם גם אני בדרך לסיים בחדר שינה נוטף בדידות וריק. האם כך ייראה גם חדר השינה שלי? גם אבא שלי לא רצה לסיים כך, אבל מצד שני הוא לא היה מוכן לעשות את הדבר החשוב ביותר בשביל לקיים זוגיות, וזה להתפשר. הוא לא התפשר על כלום, חי את חייו כמו פרנק סינטרה - בדרך שלו - והגיע להישגים אדירים וחי חיים מעניינים, אבל בסוף מת לבד ובודד. כל הפרסים שהיו סביבו בחדר השינה שלו וכל הפוסטרים של 18 סרטים שכתב וביים והפכו לקלאסיקות לא ניחמו אותו ולא ניצחו את ואקום הבדידות.
הרבה פעמים במהלך שיטוטיי ב־90 המטרים הרבועים של דירתי אני חושב לעצמי איך אצליח לא לשחזר את כרוניקת ההרס? איך אני יוצא ממסלול ההתרסקות התורשתי שאני נמצא בו? מה צריך לעשות? כבר אספתי כמה מסקנות והפקתי כמה לקחים, ואני מאמין שבקרוב ועדת החקירה שבראשי תודיע מהן מסקנותיה ומהן ההמלצות להמשך הדרך.
אני חושב שמעבר לכל ועוד לפני הניסיון האישי שלי לברוח מהבשורה, לא הייתי רוצה שילדיי יראו אותי ויסיקו את המסקנות שאני הסקתי כשהסתכלתי על אבי. ולמעשה גם על אמי. אבי היה בן בית ברבנות והתחתן ארבע פעמים, אמי שלוש פעמים. גם אני כבר ביקרתי פעם אחת ברבנות והפכתי לעוד פריט בקולקציית הזוגות הכושלים שעוברים ברבנות.
״אני ואתה - אנחנו אותו הדבר״, אמרה לי אמי, שבסיבוב השלישי שלה מצאה לה את הזוגיות הכי טובה שניתן היה לבקש, ״אנחנו צריכים קשיים וכישלונות בשביל למצוא את מה שאנחנו באמת זקוקים לו״.
״איך אני יודע למה אני זקוק?״. ״כשתפגוש את זה תדע״, היא אמרה. אלא שבינתיים בזירת הקרב של הבדידות שנקראת ״ביתי״ אני לא פוגש אף אחד, אני משוטט בלי להיתקל באיש, והכי קרוב שאני מגיע לדינמיקה חברתית זה כשאני ממלא לחתול אוכל בקערה ונותן לו כמה ליטופים. אני הולך הלוך ושוב ולעתים אני נעצר ומתבונן בתמונה אחת שניצבת לה על מדף הספרים. זו התמונה היחידה שיש לי שבה גם אני וגם אמא ואבא שלי נמצאים בה. שני ההורים שלי מחייכים, ואבא שלי מחזיק אותי על הידיים. תיעוד של רגע נדיר, שנייה לפני שהכאוס מתחיל.
הייתי שם הרבה פעמים, ברגעים האלו שנייה לפני שהבלגן מתחיל, ותמיד פעלתי בצורה הכי גרועה שאפשר. באיזשהו מקום תמיד הרגשתי שזו גזירת הגורל שלי, שנידונתי לביקורים חוזרים ונשנים ברבנות. אבל דווקא בזמן האחרון התחלתי להבין שאין דבר כזה גורל. שרוב הפעמים שהכרזתי בפני עצמי ואחרים שמשהו הוא בחזקת ״גורל״ היו רק כי לא רציתי לקחת אחריות והעדפתי להישאר בתנוחה פסיבית מול החיים. בניגוד לחוקי הטרגדיה היוונית, יש לך אפשרות לברוח מהגורל שלך, אבל זה כולל הרבה עבודה. ואלוהים, כמה שאני שונא לעבוד.
לפעמים אני מרחיב את טווח השיטוט שלי בביתי ויוצא לשיטוט קל בגינה. לא מזמן שתלתי שם, באחת הערוגות, פרחי נרקיס. בעולם הפרשנות של הפרחים לנרקיסים מייחסים משמעות של לידה מחדש והתחלה חדשה. בינתיים פרחי הנרקיס שלי עוד לא נבטו ובצבצו מעל פני האדמה בערוגה, אבל אני מחכה. יש לי זמן ויש לי סבלנות.