אין ספק שאילו היה נערך היום משאל עם בנושא יישום רפורמה משפטית שעלולה להיות מהפכה משפטית עם השפעה משמעותית על אורח חיינו, רוב הציבור בישראל היה מצביע בעד הקמת ועדה משותפת של הקואליציה והאופוזיציה, שתגבש יחד את הרפורמה המשפטית לטובת הכלל. בנושא כל כך חשוב ורגיש יש חובה לשתף את כל חלקי העם בעזרת נציגיו בכנסת. זו דרכה של כל דמוקרטיה. מי שלא פועל בדרך זו, פשוט החליט לשנות את כללי המשחק באמצע המשחק.
מאז קום המדינה שוררת כאן שנאה עמוקה עם תפיסות עולם מנוגדות בין השמאל, שהיה בתחילת הדרך מפא"י ההיסטורית בראשות דוד בן־גוריון, לבין הימין ,שהיה בראשית הדרך חרות הרוויזיוניסטית בראשות מנחם בגין. עם השנים, מפא"י שינתה פניה, הפכה למערך ואחרי זה למפלגת העבודה. כך גם חרות, שהתאחדה עם הליברלים, הפכה לגח"ל ובהמשך לליכוד. היריבות הזו בין שני הגושים התאפיינה בשנותיה הראשונות של המדינה בשנאה היוקד, שהפגין אז ראש הממשלה בן־גוריון כלפי בגין. בנאומיו מעל בימת הכנסת הפגין כלפיו זלזול, כשנמנע לקרוא לו בשמו והיה נוהג לומר: "האיש שיושב ליד חבר הכנסת יוחנן בדר".
אולם, למרות כל זאת, ברגעי הכרעה חשובים וכבדי משקל, שהיה להם השפעה מכרעת על ביטחונה ועתידה של המדינה, ידע בן־גוריון להתעלות על כל השנאות והמשקעים. כך היה באוקטובר 1956, ערב מלחמת קדש. בן־גוריון לא רצה לקבל החלטות בלי לשתף את ראש האופוזיציה. לכן הזמין את בגין לביתו, לשתף אותו בפרטי המבצע, אפשר לו להביע את דעתו וגם להתייעץ איתו. בגין יצא מהמפגש הזה עם יותר מידע ופרטים על המבצע ממה שקיבלו מרבית השרים של בן־גוריון.
וזה לא שהמפגש הזה שינה את היחס של בן־גוריון לבגין כיריבו הפוליטי. אולם, בן־גוריון הקפיד על כך שכאשר מדובר במהלך משמעותי, הדבר מחייב שיתוף פעולה והתייעצות גם עם מי שנחשב ליריב פוליטי ויושב באופוזיציה. כך היה גם ערב מלחמת ששת הימים, בחודש הכוננות הגבוהה של צה"ל, כשהדאגה והחרדה במדינת ישראל הגיעו לכל בית.
בן־גוריון, שכבר לא היה ראש ממשלה וישב בביתו שבשדה בוקר, הפעיל את בן טיפוחיו שמעון פרס, שהצטרף אז לממשלת לוי אשכול, שיפעל אצל ראש הממשלה לצירוף בגין לממשלה. בן־גוריון דאג לציין אז שבמציאות המדאיגה שנוצרה והאיום על עתיד המדינה, חובה לצרף את בגין לשולחן הממשלה ואת חרות לקואליציה. אשכול התנגד, אבל בעקבות לחצים שהופעלו עליו הוא העביר את תיק הביטחון למשה דיין וצירף את בגין ויוסף ספיר מהליכוד לממשלה כשרים ללא תיק. בהמשך לבגין היה גם משקל רב בהחלטות שהתקבלו בממשלה לאחר המלחמה לגבי השטחים שנכבשו.
היו ימים, תאמרו. אולי, אבל גם הם מוכיחים שבהחלט אפשר אחרת.אין ספק שאילו היה נערך היום משאל עם בנושא יישום רפורמה משפטית שעלולה להיות מהפכה משפטית עם השפעה משמעותית על אורח חיינו, רוב הציבור בישראל היה מצביע בעד הקמת ועדה משותפת של הקואליציה והאופוזיציה, שתגבש יחד את הרפורמה המשפטית לטובת הכלל. בנושא כל כך חשוב ורגיש יש חובה לשתף את כל חלקי העם בעזרת נציגיו בכנסת. זו דרכה של כל דמוקרטיה. מי שלא פועל בדרך זו, פשוט החליט לשנות את כללי המשחק באמצע המשחק.
מאז קום המדינה שוררת כאן שנאה עמוקה עם תפיסות עולם מנוגדות בין השמאל, שהיה בתחילת הדרך מפא"י ההיסטורית בראשות דוד בן־גוריון, לבין הימין ,שהיה בראשית הדרך חרות הרוויזיוניסטית בראשות מנחם בגין. עם השנים, מפא"י שינתה פניה, הפכה למערך ואחרי זה למפלגת העבודה. כך גם חרות, שהתאחדה עם הליברלים, הפכה לגח"ל ובהמשך לליכוד. היריבות הזו בין שני הגושים התאפיינה בשנותיה הראשונות של המדינה בשנאה היוקד, שהפגין אז ראש הממשלה בן־גוריון כלפי בגין. בנאומיו מעל בימת הכנסת הפגין כלפיו זלזול, כשנמנע לקרוא לו בשמו והיה נוהג לומר: "האיש שיושב ליד חבר הכנסת יוחנן בדר".
אולם, למרות כל זאת, ברגעי הכרעה חשובים וכבדי משקל, שהיה להם השפעה מכרעת על ביטחונה ועתידה של המדינה, ידע בן־גוריון להתעלות על כל השנאות והמשקעים. כך היה באוקטובר 1956, ערב מלחמת קדש. בן־גוריון לא רצה לקבל החלטות בלי לשתף את ראש האופוזיציה. לכן הזמין את בגין לביתו, לשתף אותו בפרטי המבצע, אפשר לו להביע את דעתו וגם להתייעץ איתו. בגין יצא מהמפגש הזה עם יותר מידע ופרטים על המבצע ממה שקיבלו מרבית השרים של בן־גוריון.
וזה לא שהמפגש הזה שינה את היחס של בן־גוריון לבגין כיריבו הפוליטי. אולם, בן־גוריון הקפיד על כך שכאשר מדובר במהלך משמעותי, הדבר מחייב שיתוף פעולה והתייעצות גם עם מי שנחשב ליריב פוליטי ויושב באופוזיציה. כך היה גם ערב מלחמת ששת הימים, בחודש הכוננות הגבוהה של צה"ל, כשהדאגה והחרדה במדינת ישראל הגיעו לכל בית. בן־גוריון, שכבר לא היה ראש ממשלה וישב בביתו שבשדה בוקר, הפעיל את בן טיפוחיו שמעון פרס, שהצטרף אז לממשלת לוי אשכול, שיפעל אצל ראש הממשלה לצירוף בגין לממשלה.
בן־גוריון דאג לציין אז שבמציאות המדאיגה שנוצרה והאיום על עתיד המדינה, חובה לצרף את בגין לשולחן הממשלה ואת חרות לקואליציה. אשכול התנגד, אבל בעקבות לחצים שהופעלו עליו הוא העביר את תיק הביטחון למשה דיין וצירף את בגין ויוסף ספיר מהליכוד לממשלה כשרים ללא תיק. בהמשך לבגין היה גם משקל רב בהחלטות שהתקבלו בממשלה לאחר המלחמה לגבי השטחים שנכבשו. היו ימים, תאמרו. אולי, אבל גם הם מוכיחים שבהחלט אפשר אחרת.