בחודשים האחרונים הבת הבכורה שלי פיתחה מין טקס לילי קבוע, שמטריף את כל הבית. בשעות הקטנות של הלילה יישמעו פתאום במסדרון הצר שלנו צעדים מהירים. טפיפות קולניות ומלאות נוכחות. למרבה הצער, השינה שלי קלה במיוחד. כל פיפס מקפיץ אותי, וכך גם הצלילים הללו מעירים אותי ומיד.
ואז, ברגע שאני פוקח את העיניים, אגלה ראש קטנטן, עמוס בשערות שאיבדו סדר וכיוון, מקיף את מיטתנו. תוך כדי כך ממלמל הפה, שמחובר לאותו קודקוד, בקול רם ונזפני חצאי מילים שנשמעים כמו שילוב בין תלונה להאשמה. קשה להבין מה בדיוק נאמר שם. ייתכן ששמי ושם אשתי משורבב בין משפטי הג׳יבריש הטעונים. מה שברור לעין ומובן לאוזן הוא שמסתובבת באנרגטיות סהרורית מיכאלה הקטנה, שלא ממש מרוצה מאיזה עניין בלתי פתור ומסתורי כדוגמת חלום שהסתבך או מחשבה מבהילה.
אחרי שתסיים את צליחת החלל מקצה לקצה, היא תעלה למיטה הקטנה מדי שלנו (אשתי מתעקשת על מיטה צרה, לטענתה מיטה רחבה מרחיקה בין בני הזוג, מה שעלול לפגוע בקשר. בסדר גמור, אבל מה הגב שלי אשם בתיאוריות שלה על אהבה ויחסים?). בסיום הטיפוס, הבכורה תתפוס פוזיציה אלכסונית ותירדם, כשעל הדרך תחריב לחלוטין את הסיכוי שלי לחזור למצב של עצימת עיניים שלווה. מיכאלה נכנסת למצב שינה די מהר, ומצטרפות לכך נחירות רמות שלא מביישות אדם בן 40. הן מחסלות לחלוטין את שלוותי.
לקח לנו זמן לפענח מה עומד מאחורי התופעה המסקרנת אך המטרידה שטלטלה את מנוחתנו הלילית. תחילה חשבתי שהבת פשוט אוהבת את הוריה בכלל ואת אביה החמוד בפרט, ולכן היא מסרבת להיפרד מאיתנו גם כשהכל חשוך. טעיתי לגמרי. באחד הימים, בתום חקירה מעמיקה, הסבירה בפשטות שהפחד מהחושך מלווה אותה מרגע שהשמש שוקעת. הנוכחות הצמודה שלנו מקילה עליה, כאילו הוריה חסינים מפחד. הרי אני בעצמי קדחתי מאימה מהחושך.
ניסינו לשכנע אותה שהמיטה שלה נהדרת ובטוחה (בכל זאת, איקאה) ושאחותה, שחולקת איתה את החדר, שומרת עליה וכן ש"קופי הקוף", שם שנתנו לאחת מעשרות הבובות שבאמתחתה, משגיח ומסור לשלומה בכל איבריו הצמריריים. זה פשוט לא עבד. היו לילות שבהם התאמצה להישאר על יצועה בעקבות העבודה הפסיכולוגית המעמיקה שלנו (״מיכאלה, יאללה, תשני במיטה שלך!״), אך כעבור כמה שעות קראה לנו בצעקות. כשהגענו, ראינו שהיא מתחבאת מתחת לשמיכה בבהלה. הדלקנו אור, הבאנו דובי, נשארנו לצדה עד שנרדמה. דבר לא עזר. היא המשיכה להילחץ.
לפני כמה ימים היא חגגה יום הולדת 4. במסיבה בגן הוענקה לה מנורת לילה פשוטה, ששמה כתוב עליה. מוצר בסיסי ונחמד שאפשר לקנות בכמה שקלים בשלל חנויות המקס שפרושות ברחבי הארץ. מרגע שהאביזר נכנס לחיינו, הכל השתנה. העניין הפעוט הזה נסך בה ביטחון אדיר. מדי בוקר, בסיומו של ליל מנוחה מלא במיטתה, היא מצהירה בפנינו שהמנורה מגינה עליה. נדמה לי שהפטנט טכני לחלוטין ונובע מכך שהמתקן ניתן לה מידי גורמים סמכותיים מבחינתה. קרי, הגננת. בכל מקרה, הבעיה נפתרה לגמרי. הלילות שוב שקטים ואני חורפ באושר.
אני קורא למנורה שלה: ״אי של שפיות״. יש כאלה דברים קטנטנים וקבועים שנותנים לנו תחושת שגרה וביטחון מול סערות פרועות ופחדים עמוקים. גם לנו המבוגרים יש כאלה, טקסים וחפצים שמייצבים אותנו. התוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס הייתה לי במשך שנים עוגן כזה. לא משנה אם הייתה מלחמה או אם התרחשו אירועים אלימים, מחלות, התמוטטות כלכלית, אתגרים מקצועיים - ידעתי שבבוקר, בדרך לעבודה, הצמד הזה יכניס דברים לפרופורציה. לפחות לזמן השידור. ההיפר־ונטילציה שממתינה לי בהמשך היממה יכולה הייתה לחכות עד למילתם האחרונה.
השבוע הודיעו השניים שהם מפרקים את החבילה. אני מניח ששיתוף פעולה כל כך ממושך גובה מחירים כבדים, ועדיין חבל. נדמה לי שאני אפילו כועס עליהם. בעצם, אני רותח על טל ואביעד על כך ששללו ממני את רגע הזן הקטן הזה. בשבילי זו משענת אחת פחות ביום. כעת נותרו עוד שתיים. הראשונה היא ״חדשות הספורט", התוכנית שלא משנה אם תיפול קטיושה על גג הבית שלנו, תמיד אלי ומירי יהיו שם, כדי להביא תובנות עומק על מאמן מפוטר, גולים ותקצירים סוערים ממשחק נטול קהל בליגה השלישית בישראל.
היסוד האחרון שמרגיע אותי ומסייע לי למצוא קצת שפיות בטרלול האישי והכללי, הוא התוכנית ״ערב טוב עם גיא פינס״, מקום של זוהר, בידור, תככים ומזימות מהארץ ומהעולם. כיף צרוף וגלולת הרגעה לפני שנת הלילה. מגישי ומפיקי התוכניות הללו, אני מזהיר אתכם: אם תחליטו לפרוש, לעזוב, לסגור את הבסטה - תצטרכו לקנות לי מנורת לילה גדולה במיוחד.