במסגרת הפרויקטים הדוקומנטריים שאני יוצר לטלוויזיה יוצא לי לפגוש לא מעט אומנים שהיו בעבר כוכבים וגיבורי תרבות. רק השבוע, למשל, זכיתי לצלם תוכנית שקשורה לשירי האירוויזיון הגדולים של ישראל, שחזרה ממש אחורה בזמן. כמעט כל הדמויות שצילמתי חשו בצורך לבטא, בשלב כזה או אחר של הריאיון, את הפער בין ארץ ישראל הישנה והטובה - לשיטתם, ובין ישראל הנוכחית. משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב, ומהדהד גם בפרויקטים אחרים שלי: גם פעם היו פה סכסוכים ומחלוקות, אבל לא הייתה כל כך הרבה שנאה.
הגעגוע הזה למדינה יותר רגועה והומוגנית, מדינה שהיו לה מדורות שבט מרכזיות ואיזשהו חזון ולב משותפים, צף ועולה גם בקרב המפגינים נגד הרפורמה המשפטית החדשה. איזושהי תחושה שכאילו לקוחה מתוך “שיעור מולדת" של כוורת. כך זה היה, פשטות רכה. זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה.
התחושה הזו מסתדרת היטב גם עם זיכרון הילדות הפרטי שלי. זיכרון מחיפה הסופר־רגועה של שנות ה־80, שבה לא זכורים לי שום עימותים אלימים על רקע פוליטי או חברתי. שבה כמעט כולם היו פטריוטים, לא חשוב מאיזה צד של המפה. ובכו מהתרגשות ביום שבו יזהר כהן הביא לישראל את האירוויזיון עם “אבניבי". אותו יזהר כהן שצילמתי השבוע, והתרעם בעצמו על ההתדרדרות שחלה כאן, לדבריו. ועוד כמישהו ממוצא תימני, שהרגיש בבית גם בכרם וגם ב"כסית", ולא היה מאמין שנגיע למצב של כזו שנאה ושיסוי.
אפשר לייחס את התחושה הזו לנוסטלגיה, שנוטה לצבוע כל דבר בוורוד. אבל ככל שאני מפשפש בזיכרוני, הלא רע, אני באמת דולה משם תחושות רגועות בהרבה. טבולות ברוטב סמיך של סולידריות. אז האם באמת הייתה פה הרבה פחות שנאה פעם?
יכול להיות. ומאוד יכול להיות שלא. קחו למשל את בחירות 1981. אותה מערכת בחירות שבה דודו טופז נשא את נאום הצ'חצ'חים, שמעון פרס הותקף בעגבניות בשוק של בית שמש, ומנחם בגין דיבר על הבריכות שיש למיליונרים מהקיבוץ. או את רצח אמיל גרינצווייג בפברואר 1983, בעיצומה של הפגנת “שלום עכשיו" בירושלים. שלא לדבר, כמובן, על רצח ראש הממשלה יצחק רבין. ואלה רק התוצרים החיצוניים והקיצוניים של השנאה. אפשר רק לשער על רקע איזה בסיס רחב של עוינות הם צמחו. רק שאז עוד לא היו רשתות חברתיות כדי לבטא את השנאה באופן פומבי. והתקשורת, ששלטה בדרכי הביטוי החיצוניות, הייתה מאוד ממלכתית ומצנזרת.
מנגד, כשאני מפשפש עמוק באמת בזיכרון, אני מבין שבאותה חיפה סולידית ואידילית של ילדותי כמעט כל מי שהכרתי הצביע לאותה מפלגה, שמע אותה מוזיקה וצמח באותה תרבות. לא פלא שלא חשתי בשנאה - כולנו היינו מאותו הכפר. יותר מזה. היינו - בהכללה כמובן - ביופי של כפר. בני המעמד הבינוני, החילוני־ליברלי-אשכנזי (במהות, לפחות), שבאותם ימים החזיקו במרבית עמדות המפתח במדינה. החיים היו נוחים למדי, וגם העתיד נראה מבטיח. במציאות כזו, כשטוב לך, גם אין סיבה לשנוא. ואז גם קל לך להשקיף בתימהון ובביקורתיות על אלה שכן מבטאים שנאה. כי השנאה שלהם עלולה להפר את הסדר החברתי שכל כך מיטיב איתך.
בעיצומם של הצילומים שקיימתי השבוע ראיינתי גם את בצלאל אלוני, מנהלה הנצחי של עפרה חזה ז"ל, ומישהו שרכש לעצמו ברבות השנים מוניטין תקשורתי של “בכיין מקצועי", בייחוד על רקע טענות קיפוח חוזרות ונשנות. דיברנו בין היתר על השיר “חי" של חזה, שייצג את ישראל באירוויזיון 1983, ואז בצלאל אמר משהו שטלטל אותי. הוא סיפר שלפני “חי" הוא ניגש שלוש פעמים עם עפרה לקדם־אירוויזיון ונדחה. והכל, בשנים שבהן היא הייתה “זמרת השנה". קדם־אירוויזיון, כן? לא חממה של שירי איכות נצחיים. ומתי הם כן התקבלו? רק עם החותמת (המופלאה כשלעצמה) של אהוד מנור. רוצה לומר: המדינה הרגועה והסולידרית של הצד החזק, יכולה להיות מקור השנאה של הצד החלש.
על הסכין
ועדיין, גם המקורות המובנים לכעס לא יכולים להצדיק את ההסתה ואת עיוות המציאות שאנחנו חווים כאן, ע"ע "נאום הרולקסים והמרצדסים" של דודי אמסלם. ומה שהכי מתסכל זה שאין לו שום מחיר. כלומר, נבחר ציבור יכול להפריח אמירות מגוחכות ופוגעניות כלפי ציבור ענקי, כאלה שהמופרכות שלהן זועקת, ולצאת מזה ללא כל פגיעה בתדמיתו או במעמדו.
הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לדבר על מלחמת אזרחים, כאילו הייתה אופציה לגיטימית או קטע ממערכון של שאולי, היא פשוט בלתי נתפסת. ואולי היא מבטאת שאיפה כמוסה לגבור על ציבורים שלמים בישראל בכוח, אחרי שהניסיון לנצח אותם בקלפי נכשל. כך או כך, אני מציע לחייב כל מי שמשתעשע ברעיון לשרת בחזית הקרב.
היציאה מהארון המתוקשרת של יאיר שרקי, והתגובות שבאו בעקבותיה, מעידות על כך שבניגוד להודעות האימה הרווחות כרגע, לא הכל חשוך כאן. הדמות המורכבת של שרקי כשלעצמה היא שיעור חשוב בצורך להימנע מקטלוגים אוטומטיים, בייחוד בהקשר של הציבור הדתי. רגע מואר בתוך תקופה עצובה.