ביום שני הושלם צעד משמעותי ראשון בדרך לשיקום הדמוקרטיה בישראל. אני ער לכך ששטופי מוח רבים יראו באמירה הזו אמירה הזויה, אבל זו היא האמת לאמיתה: מושכות השלטון שהועברו ללא שיח ציבורי של ממש במהפכה החוקתית של אהרן ברק לידי הרשות השופטת, נמצאות סוף־סוף אחרי כ־30 שנה בדרך חזרה לנציגי הריבון בבית הנבחרים.
יתר על כן, הוד מעלתו הבוחר הפקיד את המושכות, הפעם, בידי ממשלה שבראשה עומדים חברי כנסת שחייבים ליתן דין וחשבון שוטף לציבור המונה 150 אלף מתפקדים ולא לרודן יחיד, זה או אחר, שמינה אותם במפלגות הלא דמוקרטיות שמרכיבות את מרבית מניינה של האופוזיציה.
מתנגדי הרפורמה מגדירים אותה כמהפכה להחלשת מערכת המשפט. זו דעתם וזכותם להגדירה כך. לעומת זאת, קיים פסול בכך שלעתים בכוונת מכוון, ולעתים בלי משים, ההגדרה המגמתית הזו מחלחלת לכותרות העיתונים ולפתיחים בתוכניות מלל משודרות. כמו בפעמים רבות מאז המהפך ב־1977 ("בגין יביא מלחמה"), השמאל מתגייס כאיש אחד לקמפיין שקרי ומצליח לעצב את התודעה הציבורית באמצעות חזרה על שקרים, חצאי אמיתות, ססמאות ומנטרות חלולות המייצרות דה־לגיטימציה לעמדת הצד השני.
מי שמעז להניף יד על מסכת הבדותות הנלוזות והמעוותות הללו, מאיימים לגדוע את ידו, כפי שהזהיר בזמנו, באיפוק שיפוטי אופייני, השופט מישאל חשין. כך הפכו רובי ריבלין, יעקב נאמן, אביגדור קהלני ורפאל איתן לחשודים או נאשמים בפלילים, ודניאל פרידמן - המקפיד על קלה כחמורה - הוצג כאיש הזוי המונע על ידי שיקולי נקמנות.
זה לא יועיל להם. כמו בהרבה ניסיונות דומים ב־45 השנים האחרונות, הם ילמדו שוב שאי אפשר להסתיר את האמת לאורך זמן. הם ילמדו שיש בארץ הזו גרעין קשה של אנשים שורשיים אוהבי עמם וארצם, ששום שטיפת מוח לא יכולה להם.
כשם שעננים אינם יכולים להעלים לנצח את קיומה של השמש, שום מסכת של שקרים והסתה לא תעלים את האמת לאורך זמן. והאמת היא שהרפורמה לא רק שאינה מחלישה את מערכת המשפט, אלא שהיא משקמת ומצילה אותה. כי בית משפט חד־ממדי - הן מבחינת הפסיפס האנושי של החברה הישראלית והן מבחינה אידיאולוגית - יצר מצב שמחצית מציבור הבוחרים אינה נותנת בו אמון.
פרוטקשן בדמות אולטימטום
לציבור המאמינים היוצא לרחובות משולהב כדי להפגין אין ולו הסבר קלוש מדוע בחירת שלושה־ארבעה שופטים בקדנציה הזו שאינם אשכנזים חילוניים המצביעים לשמאל תוביל לקץ הדמוקרטיה - ובעקבותיה לא יהיה מי שיגן על האלמנות והיתומים, ישראל תהפוך להיות מדינה מצורעת, הבית השלישי ייחרב ואליבא דרון חולדאי, הרייך השלישי היהודי יצא לדרך.
מאין נשאבה ההנחה המשתמעת מהמתקפה על הרפורמה כי אנשי ימין, בייחוד אלה שאינם יוצאי אשכנז, אינם רגישים לרמיסת החלשים על ידי הממסד או שמזרחים קנאים פחות מאחרים לטוהר המידות? הדרישה: עשו כדברינו או שנשרוף את המועדון, מיוחסת לימין רק במערכונים של הגשש המגויס, אבל מסתבר שדווקא השמאל הליברלי נוקט אותה הלכה למעשה. אם אולטימטום לחבל בכלכלת המדינה אינו פרוטקשן, אינני יודע פרוטקשן מהו - ולפרוטקשן לעולם לא נכנעים פעם אחת בלבד.
בראיון המאלף עם רוני קובן, אהרן ברק אמר את הדברים במפורש: חיפשנו ולא מצאנו. המסר הסמוי של ברק לקובן היה: הרי אתה לא באמת חושב שמשכונה ד' של טבריה או של באר שבע יכול לצמוח חומר של שופט לבית המשפט העליון, שלא לדבר על המזג השיפוטי הדרוש (ע"ע חשין). כתומך דוד לוי הכרתי לעייפה את הלך הדיבור והמחשבה הזה, ולצדו גם את ההומור הנחות שאופף אותו, שהוא מאוד חסר טעם, אבל בכלל לא חסר ריח וצבע.
השקר הגדול שמנסים להעביר לציבור הוא שמטרת הרפורמה ליצור הגמוניה של הימין שתחליף את ההגמוניה של השמאל. זהו שקר גס, נעדר ידיים ורגליים. הצעת לוין תיצור, לכל היותר, בעתיד, איזון בהרכב בית המשפט. הוועדה למינוי שופטים מורכבת כיום מתשעה חברים: שני נציגי ממשלה, שלושה שופטי בית המשפט העליון, שני נציגי לשכת עורכי הדין ושני נציגי כנסת, שאחד מהם נציג האופוזיציה. כדי לאשר מינוי שופט לבית המשפט העליון דרושה תמיכה של שבעה מחברי הוועדה.
מכאן ואילך זהו חשבון פשוט: שלושה שופטים, שני נציגי לשכת עורכי הדין, יחד עם נציג האופוזיציה בכנסת – הגענו כבר לשישה. מכאן שמבנה הוועדה למינוי שופטים מנציח רוב של גוש השמאל ועמדותיו במערכת המשפט. זאת, בניגוד גמור לרצון העם כפי שבא לידי ביטוי בבחירות לכנסת.
אומנם, מאז תיקון גדעון סער הדורש שבעה חברים למינוי שופט לעליון, אזי כשמכהנת ממשלת ימין - שני השרים והח"כ מהקואליציה יוצרים בלוק חוסם המאפשר מינוי שופטים שאינם נמנים עם השמאל. אבל עדיין, השופטים יכולים לפסול מועמדים שמרנים מובהקים. כך נפסלו ד"ר גידי ספיר ולפניו פרופ' רות גביזון.
עם זאת, כל עוד בג"ץ הקפיד לא לעסוק בנושאים פוליטיים, ההטיה מבחינת הייצוגיות והשקפת העולם המדינית לא הולידה, בדרך כלל, החלטות שאינן ראויות. הדברים השתנו כאשר בג"ץ נטל את השלטון באמצעות חקיקה שיפוטית נעדרת עוגן חקיקתי הולם, שאפשרה לו לבטל כל החלטה ממשלתית וכל חוק של הכנסת. במחטף החקיקתי הפסול של אהרן ברק סמוך מאוד לבחירות 1992 טושטשה והוסוותה הענקת המילה האחרונה לרשות השופטת על חשבון נבחרי הציבור.
חברי הכנסת לא צפו שכמו פטריות אחרי הגשם, תקומנה עמותות שיסתמו את הגישה לבית המשפט בפני עותרים ומערערים רגילים, בים של עתירות מתוקשרות נגד החלטות ממשלה וחוקי כנסת. זאת, תוך ניצול ביטול הדרישה מעותרים להוכיח שיש להם עניין אישי בעתירה (זכות העמידה).
לוין צדק אז והיום
המהפכה השמרנית היא המתכון להשבת ההגמוניה שנשדדה מהעם, אבל גם לחיזוק בג"ץ - לא להחלשתו. לחילוצו מרייטינג הסכמה של 40% לרייטינג של 90% ומעלה, שהייתה לו בעידן אגרנט־לנדאו. חורבן הבית הדמוקרטי יבוא עלינו אם, חלילה, תהיה כניעה לשמאל הפועל בכלים לא לגיטימיים לשמר את מרכז הכוח הלא דמוקרטי שבנה לעצמו מול ממשלות הימין, מאז שאהרן ברק החליט שצריך להציל את ישראל הנאורה מהרוב הנבער שמאיים על דמותה ועל ערכיה, כפי שנראית לו ולסביבתו החברתית.
בפועל, ברק הפך את בית המשפט העליון מגוף המפרש חוקים ומגן על זכויות פרטים שנפגעו על ידי השלטון, לגוף־על החורץ גורלות לא רק בענייני הפרט המקופח, אלא בראש ובראשונה בעניינים לאומיים ופוליטיים שנויים במחלוקת שמקומם בכנסת ולא בבית המשפט. מאז ועד היום שובר המתח בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת שיאים חדשים ברוח האקטיביזם השיפוטי שהנחיל ברק לשופטים שבאו אחריו.
השפל הנוראי שאליו הגיע אמון הציבור במערכת המשפט, על רקע ההתערבות הבוטה של מערכת המשפט בנושאים פוליטיים, הינו חסר תקדים ומגיע עד כדי ערעור יסודות הדמוקרטיה.
יריב לוין הוא האיש שזה שנים, בעקביות ראויה לשבח, מנסה להתמודד עם התהום הפעורה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. כעת נוצר סוף־סוף רוב שבכוחו להעביר מן העולם את המתכונת הפסולה שרקם אהרן ברק במחתרת בשנות ה־90 של המאה הקודמת באמצעות שליחיו בכנסת, רובם שליחים משוטים. לוין צדק אז וצודק היום. כל עוד בית המשפט ישים עצמו מעל לממשלה ולכנסת שבחר העם, לא תהיה לנו דמוקרטיה של ממש. הנס שבא לעולם ביום שני הוא אפילו לא תחילת הסוף של המאבק לגאולת הדמוקרטיה, אבל הוא בהחלט סוף ההתחלה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]