איני זוכר ממשלה אחרת בישראל שבה היו כל כך הרבה שרים שנחשבים אלמונים בזירה הבינלאומית. שמות כמו לוין, סמוטריץ’, בן גביר, שיקלי, גולדקנופף ועמיתיהם לשולחן הממשלה אינם מוכרים כלל בבירות של מדינות חשובות. אלא שלא נראה שלשרים משנה כלל שהם אינם ידועים מחוץ לגבולות ישראל. הם כל כך שקועים במרוץ האמוק שלהם ליישם ולבצע מיידית את מה שהם מכנים “רפורמות" בתחומי חיים מרכזיים.

כפוליטיקאי ותיק, איש העולם הגדול שמכיר מקרוב את מנהיגי המעצמות, אפשר להניח שלראש הממשלה בנימין נתניהו כואב שלנוכח המצב הפוליטי, הוא הפך לאישיות כמעט בלתי רצויה בבירות מערביות חשובות. הדבר המדהים הוא שהוא עצמו הוביל למצבו הפוליטי־מדיני המדורדר בעולם.

הרי לא זכור בקורות הפוליטיקה בישראל ראש ממשלה שנבחר לתפקידו ואחרי שבועות בכהונה הרמה לא הוזמן על ידי נשיא ארצות הברית לבקר בוושינגטון ולהיפגש עם הנשיא בבית הלבן. מה שעצוב הוא שלא נתניהו עצמו אשם בתקדים החריג הזה. הנשיא ג'ו ביידן ידוע כמי שמחבב את נתניהו.

מי שאשמים כנראה הם השרים האלמונים בממשלתו, אלה שלא אכפת להם מה אומרים בוושינגטון, בפריז, בברלין ובלונדון על התנהלותם, על התבטאויותיהם, על הגידופים שלהם בכנסת. נתניהו משלם את המחיר של החיזור שלו אחריהם ושל הכניעה וההשפלה העצמית שגילה מול ראשי המפלגות והסיעות שאת נציגיהן הכניס לממשלה והעניק להם תיקים מרכזיים.

מה שעצוב לא פחות הוא שגם האופוזיציה בישראל לא זוכה להכרה בזירה הבינלאומית. יאיר לפיד, בני גנץ, גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מוכרים בעולם הרבה יותר מהשרים הנזכרים לעיל. אומנם לפיד וגנץ ביקרו בוושינגטון, אבל ביקוריהם לא קיבלו חשיפה תקשורתית מספקת ולא השאירו שום רושם.

יהודי בכיר בקהילה בניו יורק, שידוע בקשריו ההדוקים עם פוליטיקאים בישראל, אמר לי בשיחה עמו: “אני לא זוכר תקופה כל כך ארוכה שאף שר מישראל, אף ראש מפלגה, אף אלוף מצה"ל - לא ביקרו בניו יורק ולא נפגשו עם יהודים כמו שהיה נהוג ומקובל לפני שנים".