אני שונאת שמנסים להוכיח אותי. בפרט כשזה לא טבעי ומאוד־־מאוד מלאכותי. בסוף אחת ההרצאות שלי בשבוע שעבר, הרים את היד איש אחד, בן 40 לערך, אולי קצת יותר. הוא היה אחד מהגברים היחידים בקהל, כי ההרצאה כולה הוקדשה לתחילת חודש האישה. “כן?", נתתי לו את רשות הדיבור. “תגידי, למה לא רואים אותך בהפגנות?", שאל.

“אויש נו באמת, דרור" (השם בדוי), סיננה זו שהזמינה את ההרצאה, “למה אתה תמיד חייב להכניס פוליטיקה?". בדרך כלל שאלות כאלו מלחיצות אותי, אבל למשמע דבריה קצת נרגעתי, הבנתי שהוא כזה שאוהב להרוס ארוחות ערב ואירועים עם רפש הפוליטיקה. הוא התעלם מקולות הרקע והמשיך להביט בי.

“אני לא הכתובת", השבתי לו, “עוד שאלות?". הסתכלתי על הקהל, הרבה ידיים הורמו, ככה זה בסוף הרצאות, את כל מה שלא סיפרתי הם רוצים לשמוע, ואני נותנת, בשמחה, גם אם זה דורש ממני להישאר עוד חצי שעה אחרי תום ההרצאה.

“יש לך שם והרבה קוראים, את סבבה עם הדיקטטורה שרצה פה? את נרדמת טוב?", הוא המשיך להלום בי. “אולי די?", הסתובבה אליו מישהי, “אתה כל פעם עושה את זה". אחר כך נקבה בשמות של עוד כמה מרצים שעברו תחת ידו.

הוא המשיך להביט בי, התעלם מהסובבים. “יש לי ילדה לגדל ולפרנס, בערבים שבהם אני לא עובדת רק אני איתה, ואם הבחירה היא להניף שלט או להקריא לה סיפור ולהרדים אותה, אני בוחרת באפשרות השנייה". הוא צחק צחוק רם, מעליב, מלא בבוז, ידעתי שהתשובה לא טובה אף על פי שהייתה אותנטית מאוד, והזעם שעלה וגאה בי איים לכלות את כל ההרצאה, לו הייתי משתלחת בו זה בדיוק מה שהיו זוכרים.

“טוב, בקרוב ישרפו לכן את הספרים, נראה מה תקריאי לה אז".
“צא מפה, בבקשה", התעצבנה מזמינת ההרצאה. “אני מגלה איתך סבלנות כבר יותר מדי זמן".
“שילמתי על כרטיס, את לא תוציאי אותי", השיב.
“אז אני יוצאת במקומך", אמרה מישהי מהקהל ונעמדה.

אחרי כמה דקות העניינים נרגעו. הוא שתק, עניתי על עוד כמה שאלות, אבל לבי הלם בחוזקה, אני לא מעורבבת בפוליטיקה, לא רוצה להתערבב, אני לא טובה בזה וזה גם לא מעניין אותי. אם יש נושא ספציפי שחורה לי, כמו האזיקונים על המטרנות בסופרים, חרמות שעוברים בני נוער בבתי הספר או מחירי הדיור המזעזעים, אפעל בדרכיי לעורר את המודעות ולנסות לשנות. אף אחד לא יניח דגל בידי ויכפה עליי לצעוק.

*

אני לא יודעת מה עובר על העם שלנו, ספק אם מישהו מכם יודע. זו כמות שנאה שלא כל כך נראתה פה ובעבור שום ערך לעזאזל, אין כבר אג'נדות או דברים המונעים מרצון לחמלה, לשיח בריא, לטובת הכלל, כולם צייצני טוויטר והוגי דעות ברשתות החברתיות. ככל שיש לך יותר לייקים, כך החשיבות העצמית שלך עולה, בעיני עצמך כמובן.

לא מזמן השתתפתי כפאנליסטית בתוכנית צהריים. הקונספט של התוכנית יפה, העצמה נשית נטו, אבל הרגשתי שם די מיותרת, אני לא יכולה לשבת ולזרוק שני משפטים בשעה שלמה, אז למרות הפיתוי הטלוויזיוני והכסף הכביכול קל - ויתרתי.

אבל באחת התוכניות הוצג ח"כ דוד אמסלם, והוא עומד על הפודיום ומדבר כאלו שטויות המנמיכות גם את השמאל וגם את הימין ומשמרות את מה שהיה פה פעם, מבחינת מזרחים ואשכנזים, ואני נתקלת בקטע הזה באמצע התוכנית הזו, וזו הפעם הראשונה שבה אני צופה ופתאום עולה בי קבס.

ואני מבינה למה בחרתי שלא במודע ובלי הצהרה, לפני כמה שנים טובות, להפסיק לצפות בחדשות (חוץ מהקטעים שבהם דני קושמרו שוחה עם כרישים או מתחרה עם איתי אנגל מי יסכן את עצמו בתדירות גבוהה יותר), ויודעת שיש לי כמה שניות עד שאצטרך להגיב על הקטע הזה, ושוב עולה בי הזעם והמילים יוצאות מפי מבלי שאשלוט בהן.

פעם אמר לי מישהו שהם הגנרלים ואנחנו החיילים. הם חותמים על מסמך ואנחנו אלו שרוצחים אחד את השני, הם שבים אל משפחתם לארוחות שישי, ואנחנו אלו הנאבקים לשים משהו במקרר.

לעזאזל איתם! עם הימין ועם השמאל.
לעזאזל עם מי שלועג לתורת ישראל בשם הקדמה.
ולעזאזל עם מי שמנכס אותה לעצמו ועושה בה שימוש פוליטי.
לעזאזל עם מי שמנצל את הזקנים וחסרי הישע, מושיט להם יד רק כשהם צריכים לצעוד לקלפי ובחזרה ממנה נעלם להם.
לעזאזל עם אלו שיוצאים להפגין נגד הדיקטטורה המתהווה אבל שונאים בנשמתם כל מי שלא אוחז בדעה זהה לזו שלהם.
לעזאזל עם המסיתים, הקנאים, לעזאזל עם שיח החירשים הזה פה ועם כל מה שאנחנו צריכים לחיות ולעבור בשביל קצת שקט במדינה, שסובביה רק ממתינים לאור ירוק כדי לכלות בנו את זעמם.

*

אחרי ההרצאה ההיא ניגשו אליי כמה נשים ועודדו אותי. “אל תתייחסי אליו", אמרו, “אפשר לרכוש ממך ספרים?". חייכתי והקדשתי להם את הספרים. “זה בסדר, אני רגילה, אל תדאגו", שיקרתי. ביקשתי להרגיע אותן, שלא ייצאו עם טעם מר. נפרדנו, אספתי את הספרים שנשארו לי ויצאתי אל הרכב.

“מרסל", נשמע קול מאחוריי. היה זה דרור ההוא. “כן?", עניתי לו. “תני לי, אני אעזור לך עם השקית". לא התווכחתי, נתתי לו והתקדמנו אל הרכב. הקור הקפיא אותי, צעדנו בלי לדבר, פתחתי את תא המטען והוא הכניס אליו את הספרים. “תודה רבה", אמרתי.

“אני מתנצל אם הגזמתי, גם אשתי נתנה לי על הראש", הוא סימן בידו אחורנית. אשתו עמדה שם, לבושה שמלת סריג חורפית ולצווארה צעיף צבעוני. “היי", חייכתי אליה. “נהדרת", אמרה, “מאוד ריגשת עם הסיפור על סבתא". היא חיננית כזו, מתערבת שביתם מדיף ריח של ספרים ישנים ומרק טוב.

“זו דעתך, זכותך, אני סתם לא מבינה בפוליטיקה", אמרתי. “זו לא פוליטיקה, מרסל, זה העתיד של גפן", השיב, ריגש אותי שהוא זוכר את שמה של בתי. הוא שב על עקבותיו ואמר “סעי בזהירות".

בדרך הביתה לחצתי על אחד הפלייליסטים שיצרתי בספוטיפיי שלי. כמה אירוני, השיר הראשון שבחרה האפליקציה היה “מכתב מאמא" של נתן אלתרמן:

“ואם באיזו יחידה נידחת
תקיף את האויב בהצלחה
תקיף אותו עם מישהו ביחד
ואל תקיף אותו בעצמך
תפסתם שם את השטאב הגנרלי
אבל ילדי, הקשיבה לדבריי:
מוטב אל תתעסק עם גנרלים
תתפוס דיביזיית חיילים ודי"

*

אז נכון, השיר הזה תמים, כולו אהבה ודאגה טהורה של אם תמימה מאוד לבנה החייל, ובכל זאת, רוב עמנו מורכב מאמהות תמימות, ילדים תמימים עוד יותר ואנשים מכל המגזרים, העדות, הדתות, המבקשים לחיות את חייהם בשקט ובשלום ובמקום להאדיר אותם ולדאוג לרווחתם, עולים אלו הששים אלי קרב. כמה חבל.

זה לא סוד שלא נצליח לעמוד מול אויב, גם החלש שבהם, אם המרחק בינינו כה אדיר, וככל שאנו מתרחקים, כך נפתחים שטחים גדולים יותר לשנאה, והיא מתיישבת לה בנוחות ומסדרת את ביתה ואת חפציה בינינו. כשהיא תהפוך לדיירת מוגנת, נוכל להתהפך 200 פעם וכלום לא יעזור, את הנעשה לא יהיה ניתן להשיב, רק בחלוף כמה דורות אם בכלל.

הכל זה בולשיט, הכל, הרי בסופו של דבר, נצעק זה על זה, נקלל, נשנא, אבל בשקט־בשקט, במחשכים, נציע עזרה או לא נישאר אדישים למראה אדם פושט יד, אז למה לא באור, חברים?
למה לא באור, דרור?