המקארתיזם באמריקה משנות ה־50 של המאה הקודמת מת, אך הוא עבר גלגול נשמות והתפשט גם למקומות אחרים, כולל ישראל. מקארתיזם מוגדר בדרך כלל כרדיפת אנשים והטלת אשמות מפוקפקות ושקריות מסיבות פוליטיות. הדבר התבטא בפיטורי עובדים, בהרחקת אנשי תרבות מעיסוקיהם, בפגיעה בזכות לביטוי חופשי בתקשורת ובקולנוע, ובמקרים מסוימים אף בעיוותים משפטיים.
התופעה הזאת נקראה על שמו של סנאטור ג'וזף מקארתי, שהפך את הפאניקה הכללית ממזימות ברית המועצות לאמצעי לקידום הקריירה הפוליטית שלו, אך היו לו שותפים, כולל במפלגה הדמוקרטית, לרבות הנשיא טרומן.
אף שהנסיבות והמוטיבציות היו שונות, זאת לא הייתה תופעה חריגה בהיסטוריה האמריקאית; קדמו לה חרמות, לעתים על רקע פוליטי, לעתים על רקע דתי, ובמקרים רבים מכוונים ספציפית נגד קבוצות מיעוט אתניות שנחשדו או הואשמו בזדון בחוסר נאמנות למה שהרוב הגדיר כאתוס האמריקאי.
בגלגול הנוכחי החרמות והנידויים בארצות הברית נקראים "ביטול התרבות", שביטוייו הבולטים הם חרמות והרחקת אדם או קבוצה של בני אדם בגלל דעה, אמירה, יצירה אמנותית או ספרותית — על ידי קבוצה דומיננטית מקרב השמאל הרדיקלי, נגד בעלי דעות שאינם "הולכים בתלם" ואינם "פוליטיקלי קורקט" על פי מושגיה הפוליטיים והאידיאולוגיים.
לאחרונה נודעו גם מקרים שספרים שמחבריהם לא "הלכו בתלם" - לא מצאו מו"ל או שכתב היד שלהם הוחזר להם אחרי שקודם התקבל. חוגים בעלי המנטליות הזאת הם בדרך כלל גם אטומים להומור ולא ייפלא אפוא שהקומיקס הפופולרי "דילברט" הוסר בימים אלה ממאות עיתונים אמריקאיים מפני שמחברו "חטא".
רכיב נוסף בגישה הזאת הוא פוליטיקת הזהויות, שמציבה בקדמת הגישה הפוליטית שלה את הייחודיות של קבוצות מסוימות בחברה ואת המטרה לקדם בעיקר את האינטרסים שלהן על חשבון חלקים אחרים, אולי הרוב, בחברה.
התוצאה, כמו בתקופת המקארתיזם, היא צנזורה בפועל, שלטון של פחד באוניברסיטאות מסוימות, כולל חלק מהבולטות ביותר כגון אוניברסיטת קליפורניה, ומעשי אלימות — במקרים רבים נגד יהודים ותומכי ישראל. אפילו ממשל ביידן שאיננו נמנה עם השמאל הרדיקלי, אך איננו מסוגל להתעלם ממנו, מנהל עכשיו מערכה שמטרתה לסתום את פיות רשת פוקס הימנית.
כפי שניתן היה לצפות, "ביטול התרבות" נתקל בתגובות נגד בחלקים אחדים של ארצות הברית, ובפרט במדינות שנשלטות בידי גורמים קיצוניים במפלגה הרפובליקנית, ומתפשטת מגמה של "ביטול תרבות הפוך" שמתערבת בתוכניות הלימודים בבתי הספר ומנסה להטותן ליעדים שאינם בדיוק פתיחות וסובלנות, כולל ניסיונות להשתלט על הספריות הציבוריות כדי להוריד ממדפיהן ספרים "חשודים". האם כל זה הוא תופעה חולפת שכמו המקראתיזם המקורי, תגיע בקרוב לקצה?
נהוג לומר שכל מה שקורה באמריקה מגיע כעבור זמן גם לישראל, לטוב ולרע, ולמרבה הצער יש סימנים שאמירה זאת עלולה להתגשם גם לגבי "ביטול התרבות". גם פוליטיקת הזהויות, שניתן להתייחס אליה גם כאל גזענות או עדתיות, מופצת היום בישראל על יד גורמים אינטרסנטיים שונים ומתבטאת במחלוקת "של מי המדינה הזאת".
לדעת ח"כ לשעבר פרופ' עינת וילף, הסוגיה הזו עומדת ביסוד המחלוקות הנוכחיות בציבור. פרופסורים באוניברסיטאות מעדיפים לשתוק ולא להביע את דעתם כדי שהקידום שלהם לא ייפגע, עיתונאים וכותבי מאמרים נתקלים בצנזורה סמויה או גלויה, ועורכי דין חוששים פן יבולע להם בבתי המשפט אם יביעו תמיכה ברפורמה המשפטית.
כפי שמשפטנים אחדים אמרו: "התחושה היא שמערכת המשפט נלחמת בתומכי הרפורמה", ולדברי אחד מהם: "אם אדבר בעדה, השופטים ידרכו עליי". שופט בדימוס טען ש"מי שתומך ברפורמה המשפטית ומגיע לפני בית המשפט העליון — השופטים המתנגדים לרפורמה לא ירצו לשמוע אותו". Welcome to Israel, מקארתי.