משהו: אתה מצפה כל הזמן שיגיע הרגע שבו הם ייגעלו מעצמם ויגידו די. אבל זה לא קורה.
איכות השינה של הישראלים ירדה מאוד מאז תחילת פעולות המחאה נגד הרפורמה המשפטית
במחקר, שלא צריך לעשות אותו, כי כולם יודעים את התוצאות מראש, התברר שישראלים לא ישנים טוב בלילה מאז עלתה הממשלה הנבחרת לשלטון ברוב גדול, ובעיקר מאז היא ממלאת את הבטחתה ומקיימת דיונים במטרה לערוך התאמה קלה ולהעביר חוקים הקשורים להתנהלות נכונה ודמוקרטית יותר של המערכת המשפטית.
חלק מהישראלים לא ישנים בלילה ויש להם דפיקות לב אמיתיות, כי הם ממלאים את עצמם בפחדים מפני התהליך הזה וממציאים לעצמם אגדות סרק שתהיה כאן בעתיד דיקטטורה.
וחלקם לא ישנים בלילה, כי הם רואים ממש בעיניים ועכשיו עד לאן מסוגלים להגיע ישראלים אחרים כאשר תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ומהלכי הממשלה הדמוקרטית לא נראים להם.
מתי נתעורר?
יציבות תעסוקתית
- אבא, הציעו לי עבודה, שומר בבית המשפט במשפט של נתניהו. מה אתה אומר, אבא, כדאי לי?
- בני, מצד אחד זו עבודה במשכורת לא כל כך גבוהה, אבל מצד שני - זו עבודה עם יציבות, עבודה להמון שנים קדימה. קח אותה.
פעילות נגד שעמום
אומרים לי כל הזמן לעשות פעילות גופנית, אבל אני לא מסוגל, כי לא אומרים לי מה לקחת נגד השעמום.
אני עושה הליכות ומשתעמם, עושה שתי בריכות
ומשתעמם, עושה כפיפות ברכיים או מרים משקולות ומשתעמם.
הכי פחות משעמם לי זה לשבת בלי לעשות כלום. רק ברגע שבו אני יושב בלי לעשות כלום מתחיל להיות לי מעניין.
גנבו לי את המכונית
חזרנו מסיבוב לסידור עניינינו הלא חשובים וחנינו ברחוב ליד ביתנו, בשכונה תל אביבית שקטה וירוקה בשולי העיר הסואנת. זה לא רחוב שיש בו תנועה הומה של עוברים ושבים, אבל זה גם לא רחוב שומם ולא שעת לילה שבה העיר נמה. לא יום סופה שבו מסתתרים בבתים, אלא דווקא יום אביב חורפי יפה. זה היה בשעה חמש אחרי הצהריים בערך. 20 דקות אחרי זה מצלצל הטלפון ומעכיר את פני אשתי היפה בנשים.
מדברים מאיתוראן, והם אומרים לה שגנבו את הרכב. ככה:
“את ברכב?".
“לא".
“בעלך ברכב?".
“לא. הוא בבית, הלך לישון קצת".
הנציגה של איתוראן לא שאלה אותה: “מה? בשעה כזאת?". היא נשארה צמודה לאירוע, שבו כל דקה חשובה. אבל כן, לפעמים אפילו בשעה כזו, אם אני עייף, ויש זמן, אני ישן לי חצי שעה ומתעורר כמו חדש תוך שעה נוספת של התאוששות. לא, זה לא משפיע על השינה שלי אחר כך בלילה.
“שני המפתחות אצלכם?".
“כן".
“רוצי לראות אם הרכב נמצא, אני נשארת איתך".
היא רצה. הרכב לא היה. שבה, העירה אותי (עוד לא נרדמתי), וכל זה תוך כדי השיחה עם איתוראן.
אני מאחל לכם שלא תראו את המקום שבו השארתם את הרכב שלכם לפני 20 דקות, והנה הוא ריק.
תוך כדי זה קרה עוד משהו שאני לא מאחל לכם ברגע כזה: הטלפון שלה כבה. השיחה עם איתוראן נותקה.
מיהרנו להתקשר מהטלפון שלי, ומיד הם שוב היו על הקו. הפעם היה נציג שלהם וגם הוא היה יעיל, “אנחנו רואים את הרכב", הוא אמר. בתוך שניות הוא העלה גם את המשטרה על הקו. המשטרה, הוא ואנחנו שוחחנו יחד. השוטרת שאלה אותנו שאלות. ענינו. “העיקר להירגע, העיקר להירגע", אמרו לי יותר מפעם אחת במשך השיחה.
הם הודיעו שהרכב נוסע לכיוון כפר סבא. כולנו ידענו שגנבי רכב לא נוסעים לכפר סבא לבקר את סבתא, כולם יודעים שכפר סבא ועוד קצת זה כבר שטחים שבהם ישראל לא שולטת.
לא האמנתי שאראה שוב את הרכב. אז מה אם הם רואים אותו במחשב? אנחנו עכשיו במציאות ולא במשחק מחשב.
“אתם מצליחים לפעמים לתפוס את הרכב שאתם רואים?", שאלתי בספקנות.
“כן, ברוב המקרים כן", הרגיע אותנו נציג איתוראן, והסביר: “יש לנו סיירים, כבר הודענו להם והודענו למשטרה".
הם הבטיחו לחזור אלינו ברגע שיהיה משהו חדש.
סגרנו את הטלפון. אני אמרתי לעצמי: “זה אבוד, התרגלתי לחשוב שהכל זה משחק מחשב, ויש כפתור שרק צריך ללחוץ עליו ואז כל אירוע לא נעים ייעלם. הפעם זו מציאות, אי אפשר ללחוץ על כפתור והכל ייעלם".
בתוך רבע שעה נוספת הטלפון צלצל שוב. מסתבר שכן, לחצו על כפתור והכל נעלם. על הקו היו שוב אנשי איתוראן: “תפסנו את הרכב שלכם". הודיעו בקול עולץ. ובקול עולץ עוד יותר הוסיפו: “ותפסו גם את הגנב".
הרגשתי שמחה, הכרת תודה גדולה לאיתוראן, למשטרה, למזל שלי, אבל התגנבה לה גם הרגשה מוזרה נוספת: היה גם חבל לי על הגנב שנתפס.
גם הוא בטח מייחל עכשיו לרגע שבו יתברר שאין מציאות, שהכל זה רק משחק מחשב ואם הוא ילחץ על כפתור הכל ייעלם.
זה כמובן המקום להודות לאיתוראן, וגם למשטרה, בתקופה שחושבים שהיא לא יעילה. כשהגעתי באותו ערב לתחנת המשטרה להגיש תלונה, בהתאם להוראות שקיבלתי, מצאתי בשעת ערב תחנה מלאה שוטרים ויעילה.
“חשבתי שלא יהיה אף אחד בתחנה כי כולכם בהפגנות נגד הדמוקרטיה", אמרתי להם (טוב, לא אמרתי “נגד הדמוקרטיה", אני יודע לדבר יפה לפעמים ולא מערב פוליטיקה בכל מקום, אף שכרגע עירבתי פוליטיקה כאן).
“לא, אין בעיה עם ההפגנות, זה כלום", הם אמרו לי.
סוף טוב: המכונית אצלנו שוב.
פינת השלולית
נסיכה מהדרום, שלא סבלה את תל אביב, התגייסה ושובצה דווקא לקריה. היא אמרה: “אני חייבת להגיד שהתל אביביות מידבקת, אחרי חצי שנה התחלתי לשתות קפה קר עם שיבולת שועל, להשחיל כל כמה משפטים מילים באנגלית, וצפרדע קירח עם זקן שראה אותי בקפה בשרונה, עצר את הקורקינט שלו והתחיל לדבר איתי ובסוף הזמין אותי לבירה בנמל. בדייט הוא שאל כמה ילדים אני לא רוצה ומה דעתי באופן כללי על רילוקיישן".