משהו: אתה מצפה כל הזמן שיגיע הרגע שבו הם ייגעלו מעצמם ויגידו די. אבל זה לא קורה.
חלק מהישראלים לא ישנים בלילה ויש להם דפיקות לב אמיתיות, כי הם ממלאים את עצמם בפחדים מפני התהליך הזה וממציאים לעצמם אגדות סרק שתהיה כאן בעתיד דיקטטורה.
מיהרנו להתקשר מהטלפון שלי, ומיד הם שוב היו על הקו. הפעם היה נציג שלהם וגם הוא היה יעיל, “אנחנו רואים את הרכב", הוא אמר. בתוך שניות הוא העלה גם את המשטרה על הקו. המשטרה, הוא ואנחנו שוחחנו יחד. השוטרת שאלה אותנו שאלות. ענינו. “העיקר להירגע, העיקר להירגע", אמרו לי יותר מפעם אחת במשך השיחה.
הם הודיעו שהרכב נוסע לכיוון כפר סבא. כולנו ידענו שגנבי רכב לא נוסעים לכפר סבא לבקר את סבתא, כולם יודעים שכפר סבא ועוד קצת זה כבר שטחים שבהם ישראל לא שולטת.
סגרנו את הטלפון. אני אמרתי לעצמי: “זה אבוד, התרגלתי לחשוב שהכל זה משחק מחשב, ויש כפתור שרק צריך ללחוץ עליו ואז כל אירוע לא נעים ייעלם. הפעם זו מציאות, אי אפשר ללחוץ על כפתור והכל ייעלם".
בתוך רבע שעה נוספת הטלפון צלצל שוב. מסתבר שכן, לחצו על כפתור והכל נעלם. על הקו היו שוב אנשי איתוראן: “תפסנו את הרכב שלכם". הודיעו בקול עולץ. ובקול עולץ עוד יותר הוסיפו: “ותפסו גם את הגנב".
הרגשתי שמחה, הכרת תודה גדולה לאיתוראן, למשטרה, למזל שלי, אבל התגנבה לה גם הרגשה מוזרה נוספת: היה גם חבל לי על הגנב שנתפס.
התרעות פיקוד העורף